מאגר סיפורי מורשת

שמי צילה, אני נקראת כך על שם סבתא שלי אימא של אימא שלי, ששמה היה "צירל". שם אמי שרה (סוניה) – "ככה קראו לה ברוסיה", שם אבי  טוביה ושם אחי דויד. נולדתי בחדרה בישראל בשנת 1958. ההורים שלי – שניהם עלו מפולין. אבא שלי בשנת 1934 ואימא שלי בשנת 1950.

העיר חדרה הייתה אז עיר יחסית קטנה, הכל היה קרוב למרכז כשהייתי ממש קטנה. עד גיל 3 גרתי בשכונה קטנה שלא במרכז, בשיכון בבית פרטי עם ההורים שלי, סבא שלי ואח שלי באותו הבית. בערך בגיל 3 עברנו לכיוון מרכז חדרה. סבא שלי בדיוק נפטר וגרנו בדירה של שלושה חדרים.

לאבא שלי הייתה חנות אינסטלציה ובגלל זה עברנו, אבא שלי היה הולך ברגל לעבודה או על האופניים ואז הוא היה מרכיב אותי איתו. לאבא שלי היה שותף והייתה להם חנות משותפת. אימא שלי הייתה עקרת בית, היא עבדה קצת בחנות לפני החתונה.

בית הספר היסודי היה במרחק הליכה, החברות שלי גרו קרוב, המכולת הייתה קרובה. בילדותי שיחקתי בחצר גדולה מחוץ לבית, גם היינו באים לבתים אחד של השני וגם היו חוגים בבית הספר. בנוסף, הייתי בצופים מכיתה ד' עד י"ב, כמו כן הייתי מדריכה בצופים במשך שלוש שנים. כל החברים שלי גרו איתי באותו עיר, היינו משחקים משחקי קופסא ומשחקים בחוץ וגם היינו הולכים לקולנוע. היינו אוכלים הרבה אוכל של בית. לא היה לי טלפון בבית עד כיתה ו'.

חגגתי את בת המצווה בבית או בבית ספר עם התלמידים של הכיתה. הבאנו מישהו שיארגן שירה בציבור עם אקורדיון, היה כיבוד ובירכו אותי. אני לא זוכרת הרבה מהאירוע. אצל אח שלי זה היה יותר רציני. אני לא זוכרת מתנה מיוחדת מבת המצווה, אבל אני זוכרת שנסענו לתל אביב לקנות שמלה לבת המצווה. זה היה דומה אצל אחרים, כולם חגגו פעם ככה. אצל אח שלי זה היה באולם, זה היה יותר מושקע. כמה ימים לפני כן הוא עלה לתורה בבית כנסת, הוא קרא פרשת השבוע וההפטרה. אני זוכרת שהתרגשתי.

לבית הספר קראו אחד העם, בבית הספר היסודי היו את כל המקצועות הרגילים. מכיתה י' זה התחלק למגמות, אני למדתי בכיתה שנקראה מתמטית-פיזיקלית. המורים התייחסו אליי ממש בסדר, רובם. היו כמה פחות טובים, אבל רובם היו בסדר. אני הייתי 'ילדה טובה ירושלים', אף פעם לא הסתבכתי אז אני לא יודעת איך היו העונשים. הייתה תלבושת אחידה ביסודי, לגבי התיכון – אני לא בטוחה. טיולים שנתיים תמיד היו, מסיבות היו בעיקר מסיבות פרטיות של ימי הולדת. בבית הספר היה חדר אוכל שאכלו בו רק ילדים שההורים שילמו על הארוחות, בגלל שההורים עבדו בשעות האלה.

אני זוכרת במיוחד את המורה שלי בכיתות א'-ג', מאוד אהבתי והערכתי אותה, אני זוכרת אותה עד היום. גם את המורה למתמטיקה בכיתה ז' ח' אני זוכרת, היא הייתה מאוד מעניינת. המקצוע שאהבתי היה מתמטיקה, אהבתי מתמטיקה תמיד – מאז שאני זוכרת. גם אהבתי גמרא ולשון. מקצוע שלא אהבתי היה היסטוריה. למדנו מקצוע שנקרא 'כלכלת בית', ומי שלימדה אותנו הייתה אחראית על המטבח בחדר האוכל. כל פעם קבוצה אחרת של תלמידים עזרו במטבח להכין את האוכל לאותו היום, עד היום אני זוכרת מתכונים שהיא לימדה אותנו ועד היום יש לי את המחברת של המקצוע:

מחברת כלכלת בית של צילה 

הייתי בצופים מכיתה ד' עד כיתה י"ב. בתוך השנים האלה, שלוש שנים הייתי מדריכה בכיתות ט' י' ו – י"א. היינו עושים פעולות פעמיים בשבוע: היינו משחקים, בונים, היו לנו טקסים וטיולים. מהתיכון גם יצאנו לגיחה ובנינו את האוהל לבד משמיכה אבנים ומקלות של מטאטא.

החיים הבוגרים

אני בעיקר אוהבת שירים ישראלים של פעם. היינו רוקדים ריקודים סלונים וגם רקדתי כשהייתי סטודנטית ריקודי עם. מאוד אהבתי לרקוד. הבידור שלנו היה סרטים, הצגות וים. אופני תקשורת התפתחו לאט לאט: היה טלפון ציבורי ואז טלפון ביתי. מבחינה בידורית היה פטיפון, טייפרקורדר, רדיו. בהמשך החיים זה הפך לקלטות וידאו, מכשיר די וי די ואחר כך זה כבר הפך לדיסקים.

היו יחסים מאוד חמים בנינו לבין ההורים. ההורים שלי היו אנשים מאוד חמים. אחי הגדול היה ילד שזקוק לעזרה וההורים שלי דאגו לו מאוד והקדישו לו הרבה זמן ואנרגיה. היה לי קשר מאוד טוב עם ההורים, סיפרתי להם הכל, היינו מאוד פתוחים.

הכרתי את בעלי דרך חברים משותפים. החברה שלמדה איתי – בעלה עבד עם בעלי והם שידכו בינינו. לי ולבעלי איתי יש שלושה בנים: ליאור, יובל, ואלון. הם כולם ילדים גדולים וטובים. עד גיל די מאוחר הם כולם ישנו באותו החדר. עדיין אין לנו נכדים ואין לנו נינים, יש לי ילד אחד נשוי. שלושתם עובדים בתחום ההייטק, כולם בתחום מאוד דומה למרות שהם שונים באופי. הגדול גר בנתניה והקטנים בתל אביב.

איתי והילדים ואני והילדים

הזוית האישית

שירה המתעדת: צילה מאוד משמעותית בשבילי, כי היא תמכה בי לימודית לאורך השנים וניצלתי את ההזדמנות כדי לראיין אותה ולהכיר אותה יותר טוב. למדתי להבין יותר איך הדברים התנהלו פעם, גיליתי איך פעם הילדות הייתה שונה מהיום, והכרתי את צילה יותר טוב אישית. צילה נהנתה מתהליך התיעוד ומלספר על ילדותה ועל מה שהיא עברה.