מאגר סיפורי מורשת

שמי איתן יריב נולדתי  ב1948 בישראל.

היתה לי ילדות יפה ופשוטה. בגיל צעיר מאוד גדלתי בירושלים, ואחר כך בתל אביב. אבא שלי עבד במשטרה ואמא שלי היתה מורה. עברנו לתל אביב לשכונת יד אליהו, ונולד אח שלי דורון. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן שלוש.

בשכונה היו לנו הרבה מאוד חברים, למשל אברהמיק השכן שלנו. היינו עושים הרבה שטויות ובלאגן, היינו שובבים מאוד. פעם הורדנו את אח שלי הקטן בדלי, מהקומה השלישית דרך החלון. היינו קופצים מהארון למיטה. היינו בורחים מבית ספר לים. היתה לי ילדות מאוד יפה. הרגשתי חופשי. אמא שלי היתה קשוחה איתנו מאוד, היה לה קשה, היא היתה מורה לעברית ותנ"ך, וגם נתנה שיעורים פרטיים בבית, היא עבדה המון, ומכיוון שהיינו ילדים שובבים מאוד, לפעמים גם היה לה קשה איתנו.

אני זוכר שלסבתא שלי מצד אמא שלי, היה בבית מזנון עתיק שמאוד אהבתי אותו, ותמיד קפצנו ממנו למיטה שליד. במזנון היו מאוחסנים כל כלי ההגשה והאוכל. זה היה רהיט שהגיע מדנציג , שם הם גרו לפני שעלו לארץ, ואני לא יודע איך הוא הגיע, סביר להניח שהוא הובא באונית מטען. זה ברור שהוא היה משהו מיוחד שעלה הרבה מאוד כסף, והוזמן במיוחד. אולי הוא אפילו היה שייך לדור הקודם. היו לו מגירות מיוחדות משיש ומאוד אהבתי את המזנון הזה.

סבא וסבתא שלי גרו בדנציג ועלו לארץ בגלל שהיטלר התחיל לשלוט בגרמניה, וזה היה נראה להם מסוכן. "העיר החופשית דנציג" הוא השם שניתן לממשל בעיר גדנסק בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה. הסכסוך בדבר מעמדה של העיר החופשית דנציג, בין גרמניה הנאצית ובין פולין, היה אחת העילות שהציגה גרמניה לפרוץ מלחמת העולם השנייה. ויקיפדיה.

הם עשו סיבוב פרידה מהמשפחה, כולל רוסיה, ועלו לחיפה. כשסבתא שלי נפטרה, הרהיט הזה היה שבור, ונראה לא טוב, ואפילו מישהו צבע אותו בשחור. אני ואחי דורון הבנו שיש בידינו רהיט עתיק בעל ערך רגשי, והחלטנו לשפץ אותו ומאז הוא נמצא אצלי בבית ושמור כל הזמן.

החפץ הזה הוא בן יותר ממאה חמישים שנה, וגם נכדיי יושבים עליו ומשחקים בו. גם אני, אחי ומשפחתי כל לילה לפני השינה עושים מה שסבתא שלנו לימדה אותנו: "שמע ישראל, תשמור לנו על כל המשפחה ש…".

המזנון של סבתא שהובא לארץ מדנצינג 

הזווית האישית

עמרי: היה מאוד מעניין לדבר עם סבי, ותמיד מעניין לדבר עם סבי, וכייף להיות איתו ולשמוע את סיפוריו.