מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא אלחנן רובין ואני סבא רבה של הלל צדוק.

נולדתי להורי מנחם מנדל וזלדה רובינוס, בא' באדר ב' בשנת  1938 בעיר קובנה שבליטא

הייתה לי אחות אחת שקראו לה רבקה, שנולדה שבע שנים לפני. כשהייתי בן שנה, פרצה מלחמת העולם השנייה. אבא שלי נהרג כשהגרמנים כבשו את ליטא, והכריחו את היהודים לעבור לגטו קובנא. הייתי אז בן שלוש (1941) וחיינו בגטו בערך שלוש שנים אני, אחותי ואמא שלנו, יחד עם כמה דודים ובני דודים. בזמן הזה אמא שלי עבדה בעבודה קשה, ואני התרוצצתי לבד ברחבי הגטו. אני זוכר שהייתי רעב כל הזמן, והימים עברו עלי בחיפוש אחר מזון. מאימא שלי נפרדתי כשהיא הבריחה אותי מהגטו, שלוש שנים אחרי שאבי נרצח. זה היה אחרי אקציית הילדים. באקציית הילדים (איסוף כל הילדים מהגטו, כדי להרוג אותם) אמא שלי החביאה את אחותי ואותי, במחבוא שהיא הכינה מראש. זה היה מחבוא בעליית גג שהפתח אליו היה מוסתר. היינו שם כמה ימים. היינו צריכים להיות בשקט מוחלט. מידי פעם אמא העלתה לנו לשם אוכל. אחרי האקציה לא הייתה ברירה והייתי צריך להתחבא כל הזמן, כדי שלא יתפסו אותי. אמא שלי החליטה להבריח אותי, והצליחה לעשות את זה. הבריחו אותי מהגטו בתוך עגלת אשפה. אחר כך העבירו אותי בתוך חבית על עגלה, מרחק של יום נסיעה מקובנה. הגעתי לבית של גויים בכפר ליטאי קטן, ושם נשארתי עד סוף המלחמה. פעמיים באו חיילים גרמנים לחפש אותי בבית בו הסתתרתי. בפעם אחת ראיתי את המכונית שלהם מתקרבת וזינקתי דרך החלון. רצתי אל היער שהיה ליד הכפר, טיפסתי על עץ ונשארתי עליו כל היום, וחלק נכבד מהלילה. חזרתי כשהבנתי שתכף אקפא. בפעם השנייה התחבאתי ברפת בין הפרות. למזלי הרב, וגם בעזרת התושייה שלי, לא נתפסתי.

לאחר שנים גיליתי שבינתיים, בזמן שהייתי בכפר, אמי ואחותי נשלחו למחנה "שטוטהוף". הן שרדו את כל המלחמה אבל נפטרו מיד בסופה. אחותי נפטרה מטיפוס (מחלה) ואמי ממש אחריה. לאחר המלחמה אסף אותי קצין יהודי מהצבא הרוסי לבית יתומים יהודי, שם הייתי כשנתיים.

בשנת 1947 אני וחברי מבית היתומים, היינו אמורים לעלות לארץ, ואז גילו שיש לי שחפת. כל חברי עלו על האוניה "אקסודוס" אבל אני נשארתי כדי להחלים. הייתי מאוד בודד, אבל יום אחד כל חברי הגיעו חזרה,  מסתבר שהחזירו את האוניה שלהם 'אקסודוס' חזרה לאירופה. אחרי כמה חודשים בשנת 1948 עליתי לארץ על האוניה "קדמה". כשהגעתי לארץ, הייתי כמעט בן עשר ושלחו אותי למוסד שנקרא 'בית אבות' בבני ברק.

התחלתי ללמוד בבית הספר רק בגיל עשר. עשיתי בגרויות בדיוק מתי שילדי עשו, כשהייתי בן שלושים. כשהייתי בן ארבע עשרה שלחו אותי לחברת הנוער בקיבוץ שעלבים. שם גם פגשתי את אריאלה המקסימה, שהגיעה להתנדב שבוע בקיבוץ. התחתנו, והקמנו יחד משפחה נהדרת, ובה שלושה ילדים, והרבה נכדים ונינים.

סבא אלחנן מספר על אביו, מנחם מנדל ז"ל

אבא שלי נולד בוילנא בשנת  1900.

התייתמתי מאבא שלי כשהייתי בן חמש, לאבא של אבא שלי קראו חנן חונה, הוא היה חייל בצבא הרוסי ונהרג במלחמה נגד יפן בשנת 1905 ואני אלחנן קרוי על שמו. אבא שלי הגיע לקובנה כשהיה בערך בן עשרים וחמש. הוא היה רווק ומצא עבודה במפעל לעיבוד פרוות. אחרי תקופה הוא התחתן עם הבת של בעל המפעל, שקראו לה זלדה (אמא שלי). זיכרון ילדות שיש לי ממנו, הוא אירוע בו הוא נפצע ביד מסכין שהייתה בכיסו. סכין ששימשה לעיבוד פרוות. ירד לו הרבה דם ואני נבהלתי. אבא שלי נהרג ביום בו נאלצנו לעבור לגטו. אני זוכר שראיתי אותו מבעד לאשנב בפעם האחרונה.

       המשפחה בקובנה                                                                      

אביו של אלחנן, מנחם מנדל

אילן היוחסין של משפחתי

סיפורו של חפץ: המזוודה

את המזוודה הזאת קיבלתי בבית היתומים, בשנת -1947 , כשנתיים אחרי שמלחמת העולם השניה נגמרה, לקראת העלייה המתוכננת שלי לארץ. הייתי אז בערך בן תשע. לאורך כל שנות המלחמה, לא היו לי חפצים ובגדים משלי, חוץ ממה שלבשתי עליי. במזוודה הזאת קיבלתי קצת בגדים, שהיו אמורים לשמש אותי בארץ, ולמעשה זאת הפעם הראשונה מאז שהתחילה מלחמת העולם השנייה ,שהיו לי חפצים משלי. המזוודה הזאת ליוותה אותי בכל שנותיי הראשונות בארץ.

לאחר שגרתי ברמת גן, שמתי את המזוודה בבּוֹידֶעם, וכמעט שכחתי מקיומה. אחרי הרבה שנים עליתי לתקן משהו בגג, ופתאום נתקלתי בה. היו בה המון מכתבים, מחברות, ומזכרות מהתקופה בה הילדים שלנו היו קטנים.

סבא אלחנן עם המזוודה

תקופת הצבא והחתונה

בצבא שירתתי בנח"ל, היינו בהכשרה בקיבוץ חפץ חיים. השתתפתי במלחמת ששת הימים בכיבוש יריחו, לקראת סוף המלחמה נפצעתי קל, היום אני בריא ושלם.

כשגרתי בקיבוץ שעלבים הכרתי את אריאלה (אישתי היום). היא הגיעה עם בית הספר שלה להתנדב שבוע בקיבוץ. לקח קצת זמן עד שהיינו חברים, אבל לבסוף הכרתי אותה ואחרי כמה חודשים כשהייתי בן עשרים התחתנו. כיום אנחנו גרים ברמת גן אני בן שמונים ושלוש ואריאלה בת שמונים ואחת. וכיום יש לסבי וסבתי חמישה עשר נכדים נכדים ומעל עשרים וחמישה נינים.

עיסוקו של סבא אלחנן היום:

כיום אני יועץ בטיחות בשדה התעופה. אני בפנסיה ,אבל מגיע לשדה התעופה כמעט כל יום, ונותן יעוץ בתחום של בטיחות. איזה רכבים כדאי לקנות לשדה התעופה, כלי רכב מיוחדים כמו גוררי מטוסים וכו'. אני מתנדב הרבה שנים בעזר מציון שהוא ארגון שמשאיל ציוד רפואי למי שצריך.

הזווית האישית

הלל: חשבתי למי יש סיפור מעניין, לקח לי בערך שבוע לבחור, על מי לעשות את העבודה. בסוף בחרתי את סבא אלחנן – סבא רבה שלי. חשבתי שאני יודע את כל הסיפור שלו, וגיליתי שלא. למדתי המון פרטים חדשים, אבל אני בטוח שיש עוד דברים ללמוד. הבנתי שגם ממשברים אתה יכול לצמוח. נהניתי מכל מפגש גם אם הוא היה בשיחת טלפון, ואני מודה לו על כך.

סבא אלחנן: הלל החמוד. אתה ממש מרגש אותי. תודה על המפגשים, השיחות וההתעניינות. אני שמח מאוד שזכיתי לנכדים ולנינים טובים, יפים וחכמים כמוך וכמו אחיך ובני דודך. אני מאחל לך, וכמובן לכל הנינים שלנו הרבה בריאות אושר ושמחה. תמיד תראה את הטוב. גם אם לפעמים קשה, בוא תבוא הקלה. תמיד שאף להתקדם ולהגיע למטרה שהצבת לפניך. וזכור המדינה לא חייבת לנו. אנו חייבים למדינה. אני מקווה ובטוח שתגדל לתפארת מדינת ישראל, ולתפארת הורך, לסבים ולסבתות, וכמובן לתפארת סבתא אריאלה וסבא אלחנן. אנחנו גאים בכולכם.