מאגר סיפורי מורשת

שמי אריאל קרסטני, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבי, יוסי חיים אריה. מקור שם המשפחה הוא מעיראק, שם המשפחה היה שם ארעי וכשעלתה המשפחה ארצה עברתו את השם. ארץ המוצא, היא כאמור עיראק, סבא נולד בעיר בגדד בשנת 1947. בבית ההורים דיברו עיראקית, ערבית ועברית. 

סבא עלה לארץ ישראל בשנת 1951, בגיל 4. שם אביו הוא אפרים, יליד עיראק, דיבר בשפות ערבית ועברית. שם אמו שולמית, ילידת עיראק גם היא, דיברה ערבית ועברית. אמו של סבא הייתה מורה ואביו היה חייט. הם היו שמונה ילדים במשפחה: שלושה בנים וחמש בנות, אך אחת האחיות נפטרה לפני שש שנים ממחלת הסרטן. המשפחה עלתה לארץ בראש ובראשונה בגלל ציונות ומלבד זאת, מחודש ינואר 1951 החלו פיגועים שונים במרכזים יהודיים בעיראק, והיה חשש לבטחונם. 

סיפור מיוחד לפני ואחרי העלייה לארץ

סבא מספר: "גרנו בשכונה יהודית והמון ערבי ניסה להשתלט על הבתים ולבצע הרג. אני ומשפחתי ניצלנו הודות לקשרים של דוד אמי עם הממשל, מאחר והיו לו אדמות פלחה והוא העסיק פועלים רבים. בימי הפרעות הפועלים עמדו בכניסה לבית ואמרו שגרה כאן משפחה ערבית וכך לא נפגעו. נמנעה מאיתנו הזכות למכור את ביתנו ומיטלטלינו ועל כן התקיימה המשפחה בסתר, במחירים זעומים.

על עלייתנו ארצה, אני ובני משפחתי הגענו למעברה בבאר טוביה, גרנו באוהל. היו אלה ימי צנע. האוכל ניתן לפי הקצבה. הגברים שטרם השתלבו במקום עבודה הסתובבו חסרי תעסוקה והנשים קבלו (התלוננו) על התנאים הקשים. עם הזמן שופרו גם התנאים הסניטרים, הוקמו מחיצות סביב בורות השופכין, הותקנו ברזיות לרחצה וכביסה והוקם צריף ששימש כצרכניה.

תקופת הילדות בבגדד ובירושלים

גרתי עם משפחתי בבית פרטי בעל שתי קומות בשכונה יהודית בעיר בגדד. במרכז השכונה היה מגרש משחקים ומסביבו היו בתים. הנוף היה מדברי בעיקר ולידם זרם הנהר הגדול בבגדד, נהר פרת. בגדד היא עיר מאוד מודרנית וגדולה. השלטון בעיראק היה שלטון מוסלמי. היחס ליהודים היה טוב, אך היו גם מקרים של פרעות ליהודים.

בגיל 4 עליתי לארץ ישראל וגרתי בבאר טוביה ולאחר מכן עברתי לירושלים. לאורך השנים גדלתי בירושלים בשכונות "פת", "בית הכרם" ו"בית וגן". למדתי בבית ספר יסודי "קושט" ובתיכון "אורט" שבירושלים.

בילדותי אהבתי לשחק כדורסל, כדורגל ולרכב על אופניים, שיחקנו גם בשש-בש ובקלפים, העברתי את הזמן עם חברים שלי בחוץ ולא היה לנו מחשבים וטלפונים ניידים כמו שיש היום.

בילדותי בעיראק הייתי קטן מדי ואיני זוכר את חבריי משם, אך בילדותי בירושלים, הכרתי חברים טובים בשם פיני ולביא ואני בקשר איתם עד היום. למדנו ביחד ביסודי ובתיכון ובילינו המון שעות יחד, אהבנו לשחק בחוץ ובמיוחד לשחק כדורגל, היינו משתמשים בחפצים כמו מקלות וכיסאות והקמנו שערים לבד ובעטנו אליהם עם הכדור.

תקופת בית ספר ולימודים, תקופת הבגרות

למדתי בבית ספר יסודי "קושט" ובתיכון "אורט" שכלל את החטיבה והתיכון יחד. הייתי תלמיד בינוני, הבנתי את החומר הנלמד אך אני זוכר שדיברתי הרבה במהלך השיעורים. 

למדתי מקצועות עיוניים ומקצועיים כגון מכונאות, מלאכה ונגרות והם יותר עניינו אותו מאשר שאר המקצועות העינויים.

אני וחבריי הינו חברים בתנועת נוער בדומה למה שיש היום כמו תנועת הצופים, עשינו הרבה פעילויות יחד ואני זוכר חוויות מהנות מתקופה זו בתנועה, לדוגמא: הקמנו גן משחקים מאולתר מחפצים ישנים והינו מזמינים את כל ילדי השכונה לשחק יחד איתנו ביצירות שיצרנו.

בגיל מאוחר יותר למדתי קורסים של הנהלת חשבונות.

שירות צבאי, מקצוע ועיסוק

בצבא שירתי בחיל החימוש והייתי מכונאי טנקים. בשנת 1967 השתתפתי במלחמת ששת הימים כמכונאי טנקים ובמלחמת יום כיפור בשנת 1973 הייתי אחראי על תיקון טנקים.

בתחום המקצועי, עבדתי המון שנים בתחום הכספים והייתי מנהל חשבונות וחשב במכון ון ליר בירושלים, כ- 20 שנה. בין היתר עבדתי במפעלים באזור הר החוצבים בירושלים גם בתחום הכספים. מאוד אהבתי את תחום הכספים, זה תחום מאוד מעניין והיה לי כיף לעבוד עם המון מספרים ודוחות, אני מאוד טוב במתמטיקה.

 הכרות, נישואים ובניית משפחה

את סבתא הכרתי כשיום אחד הלכתי עם חבריי לרקוד ריקודי עם ושם ראיתי את יהודית, אשתי לעתיד, רוקדת עם חברותיה והתחלנו לדבר.

היינו חברים שנה וחצי וכל חברינו התחילו להתחתן, אז גם אנחנו עשינו כך. הצעתי לה להתחתן איתי כאשר טיילנו בפארק משחקים. יש לנו ארבעה ילדים ועשרה נכדים.

אירוע בו המשפחה חגגה יחד

אני זוכר במיוחד את יום הולדתי ה- 70, אני וכל המשפחה המורחבת השכרנו וילה בנתניה לשלושה ימים וחגגו לי יום הולדת מיוחדת – כל המשפחה החליפה לחולצות מיוחדות, עשינו "על האש" ארוחה טעימה מאוד, המשפחה הזמינה מישהי מיוחדת שעשתה לנו הופעה על כלי מוזיקה מיוחדים ופעלולים, עשו לי חידון קהוט וקיבלתי הרבה מתנות. הדבר הכי כיף היה שהיינו כולם ביחד כמשפחה מאוחדת ונהנינו מאוד.

 יציאה לגמלאות וחוויותיי היום

היום אני ואישתי נהנים מתוקפת הפנסיה לאחר שעבדנו רצוף 50 שנה ויותר. אנחנו רשומים לחדר כושר וכל יום הולכים להתאמן ולשחות. אנחנו ממשיכים לרקוד ריקודי עם כל שבוע ונפגשים הרבה עם חברים. אנחנו נוסעים לחו"ל הרבה ומטיילים בארץ. משתדלים להיפגש הרבה עם הילדים והנכדים האהובים שלנו. יש לנו עשרה נכדים מתוקים, מקסימים וחכמים ואנו אוהבים את כולם. שישה בנים וארבע בנות. הנכדה הקטנה ביותר בת שנה והנכד הגדול ביותר בן 24, כך שיש הפרשי גילאים גדולים ביניהם. 

אני אוהב לעשות ספורט ולראות ספורט בטלוויזיה, אני ואישתי מנויים למשחקים של הפועל ירושלים בכדורסל במשך שנים והולכים לראות משחקים באולם הארנה בירושלים.

חלום ילדות

חלום הילדות שלי היה שכאשר אהיה גדול תהיה לי וילה, ואכן הגשמתי את חלום זה.

תקופת הקורונה

תקופת הקורונה עברה עלי ועל אישתי בצורה קשה, הרגשנו בודדים, לא יכולנו להיפגש עם אף אחד ולטייל. שיגרת היום יום שלנו השתנתה לא עשינו ספורט ורק נשארנו בבית וראינו הרבה טלוויזיה. במהלך הגל השלישי אף חלינו בקורונה והבראנו אחרי הרבה זמן. שמחנו להיפגש עם המשפחה ולחזור לטייל ולעשות ספורט, כאשר התקופה קצת נרגעה.

 מסר לדור הצעיר – סיפור עם מוסר השכל 

כשהייתי בן 13, הוריי חגגו לי בר מצווה על גג ביתנו בהשתתפות המשפחה, אורחים וחברים. התרגשתי מאוד ושמחתי, הוריי נתנו לי במתנה שעון יד שהיה של אחותי ומבחינתי זו הייתה מתנה נפלאה. אני מספר לך את הסיפור הזה להראות לך את הפשטות של פעם: שמחנו בחיק המשפחה בלי הפקות גדולות, בלי הרבה שפע, בלי הרבה אנשים, בלי הרבה כסף ובכל זאת היינו מאושרים בחלקנו, לכן המסר שלי אליך הוא שתסתפק במה שיש לך, בדברים הפשוטים שישמחו אותך ושתמיד תראה את חצי הכוס המלאה. 

הזוית האישית

אריאל הנכד המתעד: מטלת התיעוד הייתה חוויה מרגשת ומאתגרת, נהניתי מאוד מהכנתה ולמדתי להכיר טוב יותר את סבי וההיסטוריה שלו.