מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה שכטר. יש לי הרבה שמות, כמו לאה ולילי. היום שם המשפחה שלי הוא שכטר ובילדותי הוא היה שניידר. נולדתי בשנת 1952 ברומניה בעיר יאסו ולאחר כך עליתי לארץ עם כל המשפחה הגרעינית שלי (הורים ואחות) בשנת 1957. כשעליתי לארץ, אני ומשפחתי נשלחנו על ידי הסוכנות לקריית גת למרות שביקשנו להצטרף למשפחתנו בקריית חיים. ברגע שירדנו מהמטוס שהביא אותנו ארצה, ביקשנו להצטרף למשפחה שממתינה לנו בקריית חיים אך לאנשי הסוכנות לא היה אכפת הם אמרו שזה אותו מקום (עבדו עלינו).

לאחר לילה אחד משפחתנו החלה לחפש אותנו. למחרת בבוקר כשנודע למשפחה איפה אנחנו, דודנו בשם אביו, שהיה לו אופנוע סירה (פעם היה כזה דבר), הגיע לקריית גת – בתקופה זו הנסיעה ארכה כשש-שבע שעות נסיעה באופנוע, מפני שקריית חיים נמצאת בצפון וקריית גת בדרום. הוא לקח אותנו, הסיע אותנו לקריית חיים והמשפחה התאחדה בהתרגשות רבה. בכל הדורות ועד היום למשפחתנו חשוב מאוד להיות יחד ולעזור אחד לשני, למי שיש קצת יותר מדי עוזר, למי שזקוק, וכך המשפחה שלנו הצליחה לשרוד ולהתחיל את חייה בארץ.

מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד רציתי לעזור לזולת וכך הגשמתי את החלום שלי. בצבא שירתי כקשרית בטלפרינטר רדיו (זה מכשיר שהיה מצפין הודעות ממקום למקום) ועבדתי בטכניון שנים רבות בטיפול בסטודנטים וארגון של מלגות עבורם מגורמים רבים (ארגנתי כסף לסטודנטים שעזר להם לסיים את הלימודים ולהגשים את חלומותיהם). חלום אחד שהזנחתי היה לרקוד בלט, מפני שלמשפחה שלי לא היה הרבה כסף. כשהילה, בתי הבכורה, נולדה, לקחתי אותה לאותה מורת בלט שהייתי מסתכלת בחלון הראווה שלה. אני לא מצטערת על כלום ומודה לאלוהים על הטוב מסביב.

המורה שולה – דמות מופת בחיי

כשהגעתי לקריית חיים כילדה בת שש וחצי התחלתי ללמוד באמצע כיתה א' בבית הספר גורדון. בגלל שלא ידעתי עברית ועד סוף השנה היו כמה חודשים, המנהלת בבית הספר חשבה שאולי לא נכון שאעלה לכיתה ב', אבל המחנכת שלי, ששמה המורה שולה (שלא אשכח אותה לעולם, היא דמות מופת בחיי) לא הסכימה בשום פנים ואופן שלא אעלה לכיתה ב' כשכל החברות שלי עולות. היא אמרה למנהלת: "ילדה כזאת לא משאירים כיתה, הצד החברתי יותר חשוב לילדה רגישה ואינטיליגנטית כמוה והיא תדביק את הפער". וכך היה. עליתי לכיתה ב' עם כל החברים בכיתה אני זוכרת את היום הזה בהתרגשות.

הבת שלי הילה התחילה כיתה א' והמחנכת שלה הייתה המורה שולה. ביום הורים ראשון של הילה בכיתה א', כשנפגשתי איתה, היא סיפרה על כמה הילה ילדה מיוחדת וחכמה ונתנה לי עצה שהשתמשתי בה לכל החיים: "יש לך ילדה מאוד חכמה, מיוחדת ורגישה. אם תעטפו אותה בצמר גפן של אהבה היא תגיע רחוק." זאת אחת הדמות שהשפיעו על חיי ולעולם לא אשכח אותה, אזכור אותה כל חיי.

אורי הנכד מוסיף: החלום שלי הוא שאני רוצה לשחק בקבוצה האהובה עליי, ליבררפול, ולשחק בנבחרת ישראל.

לצערנו בתקופה זו במסגרת המפגשים בתכנית סבי נפטר. אמנם הסיפורים הם של סבתא, אבל סבא תמיד איתנו בלב. לא היינו יכולים להיות אנחנו בלי הגנים של סבא.

הזוית האישית

אורי הנכד המתעד: לי היה ממש מעניין בכל מפגש שלי עם סבתא, היא סיפרה לי הרבה דברים שלא ידעתי ולדעתי החיים שלה הם מרתקים, כמו סרט.