מאגר סיפורי מורשת

אני, ליאוני בריקמן, נולדתי בבולאוויו – Bulawayo, בזימבבווי – Zimbabwe, מה שהיה רודזיה  Rhodesia בשנת 1946.

אבי נולד בלטביה והגיע לדרום אפריקה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא עבר לגור ברודזיה בעקבות רישיון עבודה ולאחר שהתברר לו שכל משפחתו הושמדה בשואה. הוא הכיר את אימי אשר נולדה ברודזיה, הם התחתנו ונולדו להם שתי בנות. Judy ו אני, Leonie.

ברגע שאני ואחותי היינו מספיק גדולות נסענו כל שנתיים בעונת הקיץ ללחוף הים האהוב עלינו בדרום אפריקה .עשינו זאת או ברכבת או ברכב. שם בקייפ און  יכולנו להנות מהים שלא היה בארצנו. קייפטאון הייתה עיר חופשות הקיץ האולטימטיבית.

חברות בתנועת הנוער"הבונים"

מגיל צעיר הצטרפתי לתנועת נוער – "הבונים". אני זוכרת שבכל יום א' בבוקר בילינו בפעולות בחברת ילדים יהודים אחרים. בחופשות השתתפנו במחנות מחוץ לעיר ובדרום אפריקה. עד שעליתי לישראל בשנת 1967 הייתי חברת התנועה ומדריכת ילדים צעירים. היו חופשות שהשתתפתי במחנות למספר שבועות. רוב הזיכרונות היו סביב התנועה בחווה של משפחה ב-Bulawayo.

בפעם הראשונה שראיתי את הגאווה של רודזיה, את מפליי ויקטוריה Victoria Falls ושמורת חי בר הענק וונקי Wankie Game Reserve הייתה לאחר חתונתי. בשנת 1964 נסעתי לישראל למשך שנה שלמה ב"מכון למדריכי חוץ לארץ" עם 100תלמידים מחצי העולם הדרומי, לרוב מדרום אמריקה. מרכז המכון היה בירושלים. במשך אותה שנה למדנו היטב (במכון) עברית ומקצועות נוספים שקשורים למדינה: היסטוריה, גאוגרפיה, מקצועות הקשורים ליהדות. טיילנו בכל הארץ, גרנו ועבדנו בשני  קיבוצים וחזרנו למולדתנו לאחר השנה, במטרה להדריך בתנועה והעלות ילדים יהודים לארץ ישראל. אני עליתי עם גרעין "אתגר" לקיבוץ צרעה בפברואר 1967 ארבעה חודשים לפני מלחמת ששת הימים.

החגים ברודזיה ובישראל

מה שאני זוכרת מהחגים ברודזיה, הם בעיקר את הביקורים בבית הכנסת כל חג. הבנות והנשים ישבו למעלה והגברים למטה. זה היה אירוע חגיגי וחברתי!

בראש השנה ופסח קנו לנו בגדים חדשים (שני סטים של בגדים ונעליים) ורוב השנים חגגנו ארוחות חג אצלנו, למרות שלאימא היו שתי אחיות. כאשר קיבלתי רישיון נהיגה תמיד נהגתי להביא את סבא וסבתא מביתם כדי לאכול אתנו. זה כלל גם את ימי השישי , מכיוון שלאבא לא היתה  משפחה כלל, המשפחה של אמא הייתה חשובה לו מאוד. תמיד ישבנו שנים עשר איש מסביב לשולחן. המשפחה התפזרה במשך השנים – חלק בדרום אפריקה, אוסטרליה, אנגליה, וכמובן כאן בישראל.

סוכות היה החג הכי אהוב עליי. בנינו סוכה בבית קישטנו ובעיקר שיחקנו בה. כמובן. שגם ביקרנו בבית הכנסת. בתנועת הנוער הכל התרחש סביב החגים בשעתם. השוני הגדול בין חגיגת החגים בחוץ לארץ ובארץ התבטא בכך שלאחר שעליתי ארצה  לא הרגשתי צורך ללכת לבית הכנסת. הייתה הרגשה גם כאשר התחתנתי שאנחנו עכשיו בארץ ואנו לא אנשי דת. לא היה לנו  צורך להיות חברים בקהילה של בית הכנסת. קרוב לתקופת הבת מצווה, שלי, כמובן, ביקרתי הרבה בבית כנסת, למדתי לקראת הטקס והייתי אחת מתוך שבע בנות שחגגנו ביחד בנות המצווה.

כשנולדו לי ילדים בישראל כל חג וחג צוין באופן משמעותי בגנים ובבתי ספר. בשבילי זו הייתה חגיגה כל פעם. באפן כללי הזיכרונות סביב החגים בילדות היו בעיקר בתנועת הנוער שהיה החלק המשמעותי בילדותי. החיים שלי היו מאד קשורים לקהילה היהודית. למרות שהיו לי כמה חברות לא יהודיות, החברים הטובים יותר היו יהודים. להורים גם, היהודים היו המשפחה שלהם וחגגנו כל אירוע ביחד.

עלייתי ארצה

כפי שסיפרתי לך ליאור, בכל יום ראשון בילדותי השתתפתי בפעולה בתנועת "הבונים" עד השתתפותי במכון בישראל בשנת 1964. המכון הוותיק ביותר בישראל להכשרת מדריכים בחוץ לארץ. המכון נוסד בשנת 1946 ומאז הקמתו עברו בשעריו למעלה מ- 12,000 בוגרים (נכון ל-2013 ), שהגיעו מדרום אמריקה, ארה"ב , דרום אפריקה, אוסטרליה, צפון אפריקה, אירופה ועוד. המכון הוקם כיוזמה של ההסתדרות הציונית העולמית להכשיר בישראל מדריכים יהודים מהתפוצות אשר ישובו לקהילות שלהם בעולם, על מנת לפתח את התשתית לפעילות חינוכית וציונית בקהילה.

השתתפותי במכון בשנת 1964. זו הייתה שנה מאוד משמעותית עבורי וגיבשה החלטתי  לעלות לארץ ישראל. לאחר השנה הזאת, חזרתי לזימבבווה לשרת את תנועת הבונים כמדריכה במשך שנתיים (אלה היו התנאים בהשתתפות המכון). היה ברור להוריי שלאחר הרבה שנים כחברת התנועה רציתי להגשים את עקרונותיי ולעלות לארץ ישראל.

אכן בשנת 1967 עליתי עם גרעין "אתגר" של כ-20 מדריכים לקיבוץ צרעה אשר קלט גרעינים מדרום אפריקה וזימבבווה בעבר. כמובן שהקליטה הייתה נוחה בין דוברי אנגלית והימים שלנו היו מחולקים. ולמדנו עברית חצי יום ועבדנו בקיבוץ חצי יום. אני, למשל, עבדתי בענפים שונים – מטבח, חדר אוכל, חקלאות, פעוטונים, גני ילדים וכו". מאוד נהניתי מחיי הקיבוץ ובנוסף השנה במכון עזרה לכישורי השפה להשתפר.

ישראל היא חיי

זה היה כאן בקיבוץ צרעה שהכרתי את הבעל לעתיד אשר היה מדרום אפריקה, והגיע לארץ שנה לפני לצרעה. הוא היה בדיוק מגויס לצ.ה.ל. זה היה בשנת 1967 והוא לחם במלחמת ששת הימים ובמספר גדול של מלחמות לאחר מכן. כאן חיי השתנו לגמרי.  לעולם לא עלה על דעתנו לחזור לחוץ לארץ (היו הרבה חברים שכן עזבו) והקמנו משפחה מדהימה – 4 בנות, ונכון להיום 10 נכדים! הוריי ואחותי עלו ארצה אחרי, ואימא של בעלי גם הצטרפה לאחר החתונה, כשהתאומות הגיעו לגיל שנה. היא לקחה על עצמה להיות המטפלת לארבע הבנות כדי שאני אוכל לחזור לעבודה והמשיכה עד שהקטנות התחילו ללמוד בבית ספר.

עשר פעמים עברנו דירות בישראל. חלק מהסיבות היו קשורות להעברות מקומות עבודה של בעלי. לא היה קל לילדות ותמיד השאירו חברים מאחור כאשר עזבנו לעיר אחרת. היום הן כולן אמהות בעצמן.

ישראל היא חיי – זה מה שיש לי לאמר!

לפני מספר חודשים פרשתי מעבודתי בבית הספר האמריקאי הבינלאומי בכפר שמריהו. בית הספר עבר לאבן יהודה לפני 8 שנים. התחלתי לעבוד שם כמעט לפני 40 שנה.

אלה הם זכרונותיי  סביב התקופות שציינתי העולם שלי כולל את בעלי, בנותי, נכדי, ואחותי! התחתנתי עם בן יחיד ולי יש אחות אחת. כיום אנחנו 21 איש סביב השולחן, כולם בישראל!

הזוית האישית

סבתא ליאוני: השנה אני חוגגת 50 שנה בארץ!