מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתוניס (בירת תוניסיה) והייתה לי ילדות טובה ונורמלית. גרתי עם משפחתי (9 נפשות) בבית הורי, למדתי בבית הספר, היו לי חברים רבים, רובם יהודים, אך משפחתנו הייתה ביחסים טובים עם הערבים שמסביב והתארחו אחד אצל השני.

בתוניס למדנו ודיברנו בצרפתית.

כשהייתי בת 10 הצטרפתי אל הנוער הציוני ושם הראו לנו סרטים על ישראל ואף באו אנשים מישראל לדבר עליה. בנוסף לכך יצאנו למחנה של חודש ימים ליער ליד הגבול לאלג'יר, שם נהננו מאוד.

בשנת 1955 (כשהייתי בת 14) החלטתי שאני רוצה לעלות לישראל, אך הורי לא רצו זאת. בכל זאת עברתי את כל התהליך בכדי לעלות וכל מה שהיה חסר לי היה חתימת הורי, והם כמובן סירבו. אז החלטתי שאני עושה להורי "את המוות" עד שיחתמו. כלומר ברחתי מהבית, לא הגעתי לבית ספר ועוד. לבסוף בעזרת אישה בשם מודיגליאני ההורים שלי הסכימו.

כך עליתי לסירה לצרפת ביחד עם עוד ילדים שרצו לעלות לארץ. בצרפת הגענו לעיר מונפלייה ושם נשארנו 6 חודשים והתחלנו ללמוד עברית.

לאחר זמן זה עלינו על ספינה לחיפה ערב לפני יום העצמאות. משם עברנו לרמת הדסה ומשם העבירו אותי למוסד אלוני יצחק ברמת הדסה. שם גרנו והמשכנו ללמוד עברית, השפה באה בקלות. למדתי שם עד כיתה ט'.

בחופשת הקיץ בשנת 1958 נסעתי אל דודה שלי ושם הכרתי את בעלי לעתיד. התחתני איתו בגיל 17 ועברנו למבשרת ציון, בה קיבלנו בית מהסוכנות ושם נולדו ששת ילדי.

ביום פרוץ מלחמת יום כיפור ישבתי אצל חברה שלי ופתאום צלצל טלפון, דבר נדיר ביום כיפור. השיחה הייתה טעות במספר אך מי שהתקשר היה הצבא. חשדתי, ובאמת, לאחר מספר שעות, התחילו אזעקות והלכתי לביתי. בעלי ישן וכשהערתי אותו עם החדשות הוא לא האמין לי, עד שהתחילו האזעקות שוב.

לאחר קצת זמן, הופיע ג'יפ של הצבא וגייס את בעלי. נתתי לו את כל האוכל שהכנו לצאת הצום והוא הלך. לא שמעתי ממנו שתיים וחצי חודשים עד שהוא התקשר יום אחד ובא באותה השבת. את שאר חיי ביליתי בשלווה והולדתי את שאר ילדי. כיום אני סבתא עם 16 נכדים וארבעה נינים.