מאגר סיפורי מורשת

השנה שנת 1947. כילדה מאד קטנה אני זוכרת את סוף המלחמה. אזעקות, אווירונים רבים בשמים, כל המשפחה המורחבת, כולל דודים ודודות, סבא וסבתא שלי, נמצאים יחד בחדר אחד ומחכים לצופר ההרגעה. גרנו ביפו ועדין היו ערבים ביפו. העיר היתה מוקפת בגדרות תיל ששמרו עלינו מפני הערבים. חכינו בקוצר רוח להכרזת המדינה. הקשבנו כל היום לרדיו, לא היתה אז טלויזיה. האזינו לקול הכרזת המדינה: ה' באייר תש"ח 14 למאי 1948. 

החיילים שלנו הצליחו לגרש את הערבים לאחר מלחמה קשה. לאחר הכרזת המדינה הייתה שמחה רבה. הנפנו את דגל ישראל וחגיגות רבות היו ברחבי המדינה, אולם עכשיו עמדה לפנינו משימה, לבנות את הארץ. הרבה אנשים החלו לעבוד בחקלאות. אבא שלי נשלח לקבוץ גבעת חיים ועזר במקצוע שעבד. הוא חיבר את בתי הקבוץ לחשמל. הוא היה מגיע פעם בשבועיים הביתה. מאד התגעגענו אליו אבל כשהיה מגיע היה מספר הרבה ספורים איך הקבוץ מתמודד בחקלאות בשדה, איזה שתלים שתלו. היתה מצוקה בקבוץ אבל שמחה בלב.

התושבים הרבים שחיו ביפו היו יהודי עולי בולגריה. אחווה, ידידות, נתינה ועזרה רבה אחדנו אותנו. זוכרת אני את המפגשים של התושבים בימי שבת. כולם התאספו סביב המזרקה שהיתה בכביש הראשי בשדרות ירושלים  ביפו. עד היום קימת המזרקה ביפו לזכרון. אני מתכוונת לנסוע יחד עם נכדי טום למזרקה כדי שנוכל להצטלם לידי למזכרת. התושבים המשכו לשמר את חיי התרבות שהיו לנו בבולגריה, הקמנו מקהלה שנקראה בשם "מקהלת צדיקוב. במקהלה הזו שרנו אמא שלי ושני האחים שלי. שרנו כולנו את שירי ארץ ישראל בהרבה געגועים. זוכרת אני את ימי ילדותי בעיר שאהבת יפו.

הורי קנו את מגילת יום העצמאות שנכתבה בקלף. שמרנו עליה כדבר יקר מאד, מלא זכרונות. לאחר שהורי נפטרו קבלתי אותו בירושה ושמרתי אותו לדורות הבאים.