מאגר סיפורי מורשת

אמי, איטה קיילא, שתחי', היא מפולין. אבי, דב בעריש ע"ה, הוא מצ'כיה. כל אחד מהם התגלגל עם משפחתו לסיביר עקב פרוץ מלחמת העולם השניה. בדרך לא דרך הופגשו אבי ואימי לעתיד ע"י מכר משותף והתחתנו. כשעזבו את אזור סיביר בדרכם  חזרה למרכז ברית המועצות, הם עברו דרך אוזבקיסטן, שם מצאו  בעיר סמרקנד קהילה של יהודים יראי שמים, ביניהם גם חב"דניקים. הם החליטו להישאר ושם נולדתי. כשהייתי בת שלוש, עזבו הוריי את ברית המועצות, כשפניהם מועדות לארץ ישראל.

כשהגענו לארץ שהינו תקופה קצרה במחנה קליטה בפרדס חנה ואחר כך נשלחנו להתגורר בלוד. רוב שנות לימודיי עברו עלי במוסדות של 'בית יעקב' משום שלא היו עדיין בתי ספר של חב"ד. מיד לאחר סיום התיכון נכנסתי לעבוד בבית ספר חב"ד בלוד.

בגיל 18.5 השתדכתי, ולאחר שנה התחתנתי. גרנו בכפר-חב"ד במשך 5 שנים. שם נולדו לי שלושה ילדים. בעלי למד בכולל ועבר בחינות לקבלת הסמכה לרבנות בהיכל שלמה וכן אצל רבנים נוספים. בין השאר, נבחן גם על ידי הרב גורליק, רבה של כפר חב"ד. הרב גורליק חי עוד בתקופתו של רבי שלום דובער מליובאוויטש (הרש"ב), וקיבל  סמיכה לרבנות מאחד האדמורי"ם,שאמר שזו סמיכה דור אחר דור מרבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד. לכן ייחס בעלי חשיבות גדולה לקבלת תעודת סמיכה ממנו. על מנת לקבל את התעודה,בעלי למד אצלו, וכשהתקרב חג הפסח הרב ביקשו  לבוא אליו בליל בדיקת חמץ. הוא התבקש לפסוק  ולהשיב לכל השאלות שהגיעו לרב באותו ערב, וכצפוי, היו שאלות רבות. הוא פסק בנוכחות הרב ובבוקר קיבל את התעודה המיוחלת.

כשנודע לבעלי על מכרז למשרת רב בקריית שמונה רצה להגיש את מועמדותו, אך כששאל את הרבי מליובאוויטש, קיבל תשובה שלילית. הנושא, כמובן, ירד מהפרק, כי אם הרבי אמר לא, אז לא!

מספר חודשים אחר כך החלו להתכונן בארץ לעליה גדולה של יהודים מברית המועצות, ביניהם גם קבוצה גדולה של יהודים מגרוזיה. רבים מיהודים אלו היו דתיים, ושמרו תורה ומצוות במסירות נפש, בעזרת שליחים מיוחדים ששלח רבי יוסף יצחק מליובאוויטש (הריי"ץ) לכל רחבי ברית המועצות. היה חשש שכשיבואו העולים, הם יופנו למקומות שאינם  מתאימים לשומרי תורה ומצוות, וכך הם עלולים להתרחק מדרך התורה שעליה גדלו. הרבי מליובאוויטש שלח שליח לארץ ישראל, שיצר קשר עם הסוכנות. הסוכנות קבעה שכל העולים שיגיעו מגרוזיה יופנו לקריית מלאכי, שם היו בניינים טרומיים לא מאוכלסים. במקביל, הורה הרבי לשליח למצוא עשר משפחות שתבואנה להתיישב בקריית מלאכי, לקבל את פני העולים, לקלוט אותם ולטפל בכל מחסורם.

בז' באדר תשכ"ט (1969) הגיעו  עשר משפחות המתיישבים הראשונות לקריית מלאכי. שמות המשפחות היו: הבר, הכט, הרצל,מונדשיין , כהן (אברהם), יעקובוביץ, וולף, ליפסקר, הולצברג ואנחנו, משפחת ירוסלבסקי. שתי משפחות מתוך הרשימה היו בתקופה של טרום נישואין, ולכן עדיין לא הגיעו. הייתה גם יולדת ששהתה בבית הוריה, כך שבפועל היינו שבע משפחות. השבת הראשונה הייתה שבת פרשת זכור. לפני שבת הרבי הורה שתושבים ומשפיעים מכפר-חב"ד ומלוד יגיעו לשבות בקריית מלאכי כדי לחזק את המתיישבים. הגיעו הרבה אורחים, רובם משפיעים ורבנים, כך שהיו יותר אורחים מהמתיישבים. השבת הייתה מאד מיוחדת.

בערב פורים הגיעה קבוצה גדולה של עולים מגרוזיה. קיבלנו אותם בצורה יפה והכנו לכבודם מטעמים. למחרת פורים  נפתח בית ספר חב"ד לבנות, והמורה הייתה גב' רחל הבר. היו, כמובן, תלמידות בודדות בתחילה. גב' הבר טיפלה בילדות ואני בנשים המבוגרות. לימדתי אותן עברית ובד בבד שילבתי עניינים הלכתיים. בעלי קיבל הוראה מהרבי לכהן כרב השכונה, תפקיד שהוא נושא על כתפיו במסירות עד היום.

או אז הבנו שהרבי "שמר" אותו כרב עבור קריית מלאכי…

כשבועיים לאחר מכן הרבי נתן לשכונה החדשה את השם "נחלת הר חב"ד", ונימק את בחירתו: נחלה– על שם הביטוי הלקוח מהתלמוד "נחלה ללא מצרים", שמשמעותו היא ללא גבולות. הר-המקום הגבוה ביותר, כדי להזכיר לנו שעלינו להיות כמו מגדל-אור ולהפיץ הרבה חסידות- חב"ד -לכל תושבי האזור. כמה סמלי לראות, שאכן שכונת חב"ד נמצאת באזור הגבוה ביותר בסביבה. ואכן, עד היום השכונה מהווה מגדלור של יהדות המקרין לכל הסביבה.

כשהגענו, לא הייתה בקריית מלאכי אוכלוסיה דתית כלל. כשהיינו הולכים ברחוב צעקו לנו: "השחורים הגיעו!",משום שמראה הגברים הלבושים סירטוק שחור היה כל כך חריג בנוף…אני זוכרת שהלכתי עם אחד הילדים למרפאה. הפקיד שישב שם אמר: " אין לכם מה לעשות? לבוא לכאן- לעיר 'החרקות' (על שם הבילוי הלילי המפוקפק של הנוער המקומי להסיע מכוניות במהירות ולעוצרן תוך כדי חריקת בלמים). עניתי לו: "אנחנו נשפיע עליהם ובעז"ה נהפוך את העיר לחרדית!!!" הוא צחק: "נראה מי ישפיע על מי"…והיום, ב"ה, ישנם  תושבים חרדיים רבים בעיר, הרבה פעילויות דת ,מבצעי קודש ובתי כנסת.

בתקופה הראשונה להקמת השכונה היו קשיים רבים: המקום היה שומם ומוזנח. לא היו כבישים, אלא שבילי אדמה אדומה. כשירד גשם כל הרחוב היה מוצף בבוץ, שחדר גם לבתים. אי אפשר היה לעבור ברחוב מבלי להתלכלך. בנוסף, לא היו כמעט חנויות באזור. היה רק סופרמרקט אחד קטן, שבו לא כל המוצרים היו בכשרות מהודרת.

ירקות קנינו בכל מקום, והפרשנו מהם מעשר בבית. פעם בשבוע הייתה עוברת אישה עם קנקני חלב ולחמניות והייתה מצלצלת בבתים ומוכרת חלב. הבעיה הייתה שלא תמיד החלב היה כשר. בשר כשר לא היה כלל. הפתרון היה להביא את המצרכים ממקומות אחרים, אלא, שכאן צץ קושי נוסף – התחבורה. אוטובוס לתל-אביב, למשל, היה רק פעמיים – שלוש ביום. לכן, פעם בשבוע היה מתנדב שנסע לאחת הערים הקרובות והביא בשר וחלב  כשרים עבור כל המשפחות. פירות נאלצנו להביא מכפר חב"ד בגלל בעיות ערלה, נסיעה שארכה שעות רבות.

לאחר שנתיים הגיעה שנת השמיטה ונוצרה בעיה רצינית לגבי פירות וירקות. הפתרון נמצא בדמות משאית שהייתה מגיעה פעם בשבוע עם ירקות ופירות .מי שבא ראשון היה לו בשפע ולאחרונים לא נשאר כלום .

אולם, היו מספר דברים שסייעו לנו לגמד את הקשיים. הייתה אוירה של אחדות, של "כולנו משפחה אחת". בנוסף, חשנו את ברכותיו של הרבי ויחסו המיוחד לשכונה על כל צעד ושעל . היו גם דמויות מיוחדות מקרב העולים שהגיעו לכאן במהלך השנים הראשונות, שהיוו דוגמא חיה של מסירות נפש והתגברות על קשיים. אלו היו חסידים מבוגרים, שחלקם היו כלואים בבתי הכלא ובמחנות עבודה בברית המועצות במשך שנים בשל שמירה על יהדותם. כל אלו סייעו לנו לעבור את הזמנים הקשים.

אחד החסידים היה הרב חיים זלמן קוזלינר. הוא היה חסיד גדול, יהודי חכם מאוד והשפיע לטובה על הרבה עולים. הוא פתח במקום ישיבת 'תומכי תמימים' עבור הבחורים המבוגרים שעלו מרוסיה, והרבי נתן את חסותו על הישיבה. ישיבה זו קיימת עד היום ונקראת בשם: "ישיבת קוזלינר".

דמות נוספת שהקרינה היה ר' יחיאל מיכל רפפורט ואשתו שרה. כשנתיים לאחר נישואיהם עצרו הקומוניסטים אותו ואת אשתו בעוון הפצת היהדות ל 10 שנים. הם השאירו תינוק בן 8 חודשים שהדודה גידלה אותו. כשהם השתחררו הילד היה כבן 11…הרב רפפורט היה חסיד גדול .השתתפתי פעם בשיעור חסידות שהוא מסר לנשים ועד היום אני מרגישה את טעמם המתוק של דבריו.

היה זוג חשוך ילדים, שאינני זוכרת את שמם. הבעל היה חסיד מאוד גדול וידע הרבה חסידות. היו מגיעים לביתו הרבה חסידים בהזדמנויות שונות על מנת להתוועד. למרבה הצער, הבעל נפטר בפתאומיות. החסידים  הפסיקו להגיע והאלמנה נותרה בודדה. באותה שנה פורים חל ביום שישי. בקושי הספקתי לקיים את כל המנהגים והמצוות של פורים ולשלוח משלוחי מנות למי שרציתי, ובד בבד גם להכין את צורכי השבת. בשבת הלכתי לבית הכנסת להתפלל, והנה אני רואה את האישה יושבת מול בית הכנסת עצובה. שאלתי אותה לשלומה והיא ענתה לי :"מה שלומי?! עבר פורים ואף אחד לא בא לבקרני ולהביא לי משלוח מנות!"… באותו רגע החלטתי שמעתה, בשנים הבאות, הראשונות שאשלח להן משלוח מנות בפורים תהיינה הנשים הבודדות בשכונה. מאז, בכל פורים הייתי הולכת עם בנותיי לחלק להן משלוחי מנות.

מההיבט האישי, גם משפחתי גדלה עם השנים וכיום יש לי אחד עשר ילדים, נכדים רבים ואף נינים. אני יכולה להעיד, שהקב"ה סידר את העניינים באופן מדהים, כך שתמיד כשמשפחתי גדלה והיה צורך בבית גדול יותר, הוא דאג לנו שנעבור לדירה מתאימה.                                

 

כיום השכונה פורחת ומשגשגת, גדלה משנה לשנה, עם מוסדות חינוך רבים, מפעלי חסד מגוונים, והשפעה רוחנית על כל קריית מלאכי. 

תשע"ו