מאגר סיפורי מורשת

חנינא צוקר נולד ב ט"ז אדר ב'  ה'תרפ"א בטישוביץ, (Tyszowce), פולין. נפטר בכ"ח שבט  ה'תשע"א, גמזו, ישראל. מקור השם חנינא על שם סבתא חנה. נולד אחרי שתי בנות. משמעות שם המשפחה צוקר: סוכר ביידיש. לא ידוע מה המקור.

מקום הלידה של סבא חנינא ז"ל בעיר טישוביץ, מזרח פולין, לא רחוק מהגבול עם רוסיה. על גדת נהר אוצ'בה (Huczwa), פיצול של נהר הבוג (Bug) שהיה הגבול עם רוסיה.

מיקומו של סבא חנינא במשפחה: במשפחה שישה ילדים. מקומו של סבא רביעי. שתי אחיות גדולות, (אח שנפטר), חנינא, אחות ואח קטן. בין חנינא ואחותו השלישית היה פער של עשר שנים.

סבא חנינא ז"ל גדל בעיר טישוביץ. שני ההורים היו חייטים ובבית היה בית מלאכה. היו בבית גלילי בד גדולים, מהם גזרו ותפרו בגדי נשים. כל המשפחה עזרה בעבודה. ההורים וגם האחיות הגדולות, כשחנינא גדל גם הוא עזר בעבודה, במה שיכל.

הם היו חסידי בעלז. פעם או פעמיים בשנה היו נוסעים לרְבֶּה לחג או לשבת, כי לא היה כסף ליותר. פעם בשנה היה הרבי מבעלז עובר בכפרים שהיו בהם חסידים שלו, כדי לראות אותם ולהיות אתם. כאשר הגיע לעיירה של סבא חנינא הרבה היה ישן אצלם בבית.

למשחקי ילדות, לא היו משחקי קופסה וגם לא מקום בבית. אז שיחקו בחוץ. לרוב הלכו לשחות בנהר ליד הבית. סבא למד בבית הספר היסודי ובמקביל בחיידר אצל הַרְבֶּה. תיכון לא היה בעיירה והוא עזר בבית בעבודה.

משפחה

שתי האחיות הגדולות היו נשואות עם ילדים. בפולין היה משטר מלוכני שרדף את הקומוניסטים, כי הם פעלו לחיי שיתוף ולא למלוכה. בעלה של חיה (השלישית במשפחה) שהיה אחיין של רבי מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין ומייסד הדף היומי, היה קומוניסט, וכך גם חיה. הם החליטו לעזוב את פולין מפחד שיעצרו ויהרגו אותם. בשנת 1933 ברח הבעל מפולין ונסע לארגנטינה. חיה נשארה מעט ואז עזבה גם היא אחריו. למזלו של חנינא, היא האחות היחידה שנשארה מכל המשפחה.

בהיותו בן 17 פרצה מלחמת העולם השנייה. בעיירה היו שמועות שהנאצים ימ"ש אוספים יהודים בגטאות ומחנות והורגים אותם. היהודים פחדו. הוא ביקש מההורים שכולם יברחו, אבל הם לא הסכימו. הוא עזב לבד את הבית, והחליט לעבור לרוסיה. הוא יצא מהעיירה, חצה את הגשר שעל נהר אוצ'בה, הוא  עבר דרך העיר בעלז לעיר רבה-רוסקה הרוסית ואחר כך ללבוב. הוא המשיך והגיע לעיר טולה שברוסיה, עיר שבה יש מכרות נחושת וברזל. הוא עבד בקרוניות שהוציאו את הנחושת והברזל החוצה מתוך המכרה. הוא הכיר בעיר טולה משפחה יהודית, שאימצה אותו, ואחר כך התנדב לצבא האדום – הצבא הרוסי. בתוך הצבא היתה חטיבה של חיילים פולנים – חיל הרגלים. הם נלחמו נגד הצבא הגרמני. הם חיכו לרגע שיהרגו חיילים גרמנים, ואז לקחו להם את הכול – הנעליים, המעילים, האוכל… מה שלא יכלו להשתמש מכרו לכפריים שבסביבה תמורת אוכל או כסף. בצבא הרוסי הם קיבלו חצי בקבוק וודקה וכיכר לחם ליום.

הוא השתתף בקרב סטלינגרד בשנים 1942-1943 נגד הגרמנים, כשהם מנסים להדוף 300,000 חיילים גרמניים. הם לקחו בשבי הרבה גרמנים והרבה גרמנים נהרגו. סבא רבא סיפר, שהנהר שהיה מסביב לסטלינגרד היה אדום מדם הגרמנים. תוך כדי המלחמה סבא רבא נפצע. לקחו אותו לבית חולים ועשו לו ניתוח, אבל כדי שהוא יבריא לגמרי היה זקוק לזריקות פנצילין. הוא שלח מכתב לדודות שלו, שעברו הרבה לפני המלחמה לגור באנגליה, שישלחו לו זריקות. הזריקות הגיעו הוא קיבל אותם, הבריא והצטרף בחזרה למלחמה. הצבא הרוסי הדף את הגרמנים עד ברלין (עיר הבירה של גרמניה). אחרי המלחמה הוא קיבל מדליות על השתתפותו בקרבות. הוא שוחרר מהצבא בשנת 1946. מגרמניה חזר לפולין. הוא שמע שכל אנשי הכפר שלו הושמדו. הוא נשאר בודד. ברייכנבך בחבל שלזיה, היה מתחם גדול של הצבא הגרמני. לאחר המלחמה הגרמנים גורשו משם והושיבו פליטי מלחמה. הוא מצא עבודה בחייטות, ושם הוא פגש את סבתא רבתא עדינה.

משפחתה של סבתא רבתא מהעיירה סרנק (Sarnaki), לא רחוק מוורשה. כשהגיעו הגרמנים, הם ברחו מהעיירה לכיוון רוסיה עד שהגיעו לסיביר. שני אחים של סבתא נהרגו במלחמה. אח נוסף הצטרף לפרטיזנים, ושרד את כל המלחמה. לאחר המלחמה הוא חזר לעיירה לראות אם נשאר מישהו מהמשפחה. הפולנים בעיירה פחדו שיקח את ביתו ולכן הרגו אותו. אח נוסף ומשפחתו הושמדו תוך כדי המלחמה. סבתא רבתא חזרה לפולין עם הוריה, אח ואחות לא נשואים. אח נוסף הגיע אחרי המלחמה וגר לידם. מאוחר יותר הוא היה השוחט הראשי בעיר וורוצלב.

סבא רבא וסבתא רבתא התחתנו בשנת 1946. מי שחיתן אותם היה הרב שפירא. הכתובה נכתבה על נייר בכתב יד. בשנת 1947 נולד סבא שלי, סבא אברהם.

בשנת 1950 עלו סבא רבא וסבתא רבתא לישראל באונייה "ארצה". לאחר חודש בים, הם הגיעו לנמל חיפה והעבירו אותם לשער עלייה – מחנה עולים שעשוי מאוהלים. הם היו שם חצי שנה. משם עברו למעברת "מחנה ישראל" ליד שדה התעופה לוד, מקום שהיה אז בסיס של הצבא הבריטי. שם הם חיו ב'בלוק' –מבנה חד קומתי עם גג פח מעוגל. בחורף היה קר מאוד (לפעמים אם היתה חלודה, גשם חלחל לבלוק דרך התקרה) כי גג המתכת התקרר מאוד. בקיץ היה מאוד חם בגללו. המבנה חולק לארבע משפחות. בכל חדרון גרה משפחה. לא היו מים, מטבח, מקלחת או שירותים. מספר המיטות היה בדיוק כמספר בני המשפחה. היו שירותים ציבוריים ומקלחות משותפות לכל העולים – מים קרים. המבוגרים התרחצו פעם בשבוע במקווה, ואת הילדים הקטנים היו רוחצים בגיגית עם מים שחיממו בחדר.

מהארגז שהביאו איתו את החפצים מפולין, סבא רבא בנה מטבחון מחוץ לבית, שבישלו בו בפתילייה ופרימוס. מקרר לא היה, היתה גיגית עם בלוק קרח גדול ששמר את האוכל שלא יתקלקל. איש הקרח הגיע כל יומיים, ומכר בלוקים או חלקי בלוק של קרח (רבע בלוק, שליש בלוק או חצי בלוק), לפי כמות הכסף שהיה.

בהתחלה סבא רבא עבד במפעל לסבון בפתח תקווה, ואחר כך מצא עבודה בחייטות בתל אביב. הוא גוייס הרבה למילואים, בגלל שהיה חייל מנוסה מהצבא האדום. הוא השתתף במבצע סיני, ואז חלה באסטמה ושוחרר ממילואים.

הם גרו במעברת העולים במשך שש שנים, ומשם עברו לשיכון ו' בבני ברק, לדירת חדר וחצי בה גרו שמונה נפשות – ההורים של סבתא רבא, סבא רבא וסבתא רבתא, אח ואחות בוגרים של סבתא, ושני  ילדים: סבא אברהם ואחיו גדעון. מאוחר יותר הם עברו לדירה גדולה יותר בבני ברק ונשארו רק שש נפשות בבית. סבא רבא כיבד מאוד את ההורים של סבתא רבתא, דאג להם ולא נתן לאף אחד לשבת בכיסאותיהם.

הוא המשיך לעבוד בחייטות עד שיצא לגמלאות. הוא זכה לנכדים והספיק להיות בברית המילה שלי. לאחר שסבתא רבתא נפטרה הוא עבר לגור אצל סבא וסבתא שלי בגמזו. הוא נפטר בגיל 90.

קישור לאלבום על סבא רבא (הרחבות, מפות ותמונות)

הזוית האישית

סבא וסבתא: היה מרגש ומרתק לראות את הדור הרביעי מתעניין בחייו של סבא רבא, שאותו לא הכיר.

נריה: היה מאוד מאוד מעניין שסבא וסבתא סיפרו לי את הסיפורים. זה גרם לנו להיפגש יותר. (כל שבוע הם מגיעים בימי חמישי, בתכנית הקשר הרב דורי נפגשנו גם בימי שלישי).