מאגר סיפורי מורשת

ההורים והאחים שלי

אמי : טובה באומן. נולדה בפוזנן פולין בשנת 1916 ונפטרה ב – 1996. עלתה לארץ מעט לפני מלחמת העולם השנייה, סבי, אביה, עלה לארץ וקבור בגבעת ברנר. אמי נישאה  וחיה בירושלים ונולדו לה בת, יוכבד, ובן, יונתן. יותר מאוחר, התגרשה, הגיעה לקיבוץ גבעת ברנר, שם פגשה את אבי, אריה גבריאלי, שהיה גרוש, עם בן מנישואיו הראשונים, הם נישאו ונולדתי  אני. 3 שנים אחר כך, נולד אחי אבנר. כך נהיינו למשפחה. זוג הורים וחמישה ילדים. אמי כחברת קיבוץ, עבדה בבתי ילדים ובעוד מקומות. במשך מספר שנים, היא ריכזה את ועדת התרבות בגבעת ברנר, אז הגדול ביותר בארץ, ועשתה פרויקטים גדולים ומשמעותיים שזכורים בתרומתם ובהיקפם.

אמי הייתה דמות ייחודית בנוף הקיבוצי. היא לא התנהגה לפי מה שהיה מקובל. היא התלבשה בשונה מנשים אחרות. צבעה צפורנים בצבעים עזים, מה שלא היה מקובל אז, לא בישלה ולא אפתה עוגות כיתר האמהות. עם זאת היא נחשבה לעובדת מסורה וחרוצה, ולקחה על עצמה תפקידים ציבוריים והשקיעה בהם כוחות ומאמצים רבים ושעות רבות.

אבי: אריה גבריאלי, בעבר, קורט גלסברג, נולד בגרמניה בברלין ב – 1913 ונפטר בשנת 1991. לאבא שלי היה אח יחיד, הנץ, שהיה מבוגר ממנו ב – 5 שנים. בעקבות אחיו כשהיה  בן 8, הצטרף לתנועת נוער ציונית, בשם "כחול לבן", (בגרמנית, "בלאו וויס"). לימים, פגש שם את מי שהייתה אשתו הראשונה, אסתר, אמא של גבי, אחי.  הוא עלה לארץ אחרי עליית היטלר לשלטון ב-1935. בגרמניה, עבד במוסך, בקיבוצו גבעת ברנר, כחשמלאי רכב.

כשאבא שלי היה בן 15. אביו מת במלחמת העולם השנייה, במחנה בטרזינשטט ב- 1943. הוא לא הרבה לדבר על העבר, לעומת זאת, הרבה לעשות. הוא עשה רהיטים לבית, ליד כל דירה בה גרנו, הוא בנה בריכה קטנה לרחצה ובריכת דגים. הוא היה אוטודידקט, ללא לימודים מסודרים: ידע לתקן כל מה שהתקלקל. לימד את עצמו לנגן באקורדיון וניגן בחגים ובאירועי תרבות בקיבוץ, עסק בצילום והייתה לו מעבדה לפיתוח תמונות, בנה מתקני שעשועים ליום הילד, ועוד. אני זוכרת היטב, איך בילדותי הייתי גאה באבא שלי, בעיני הוא היה הכי יפה והכי יכול, הכי הכי…

האחים שלי: יוכקה, יונתן וגבי, גדולים ממני בשמונה ושבע שנים. אחי אבנר, הצעיר ממני בשלוש שנים – בשנות ילדותנו, הייתה נהוגה בקיבוצים לינה משותפת. עם אחיי הגדולים נפגשתי מעט, והקשרים בינינו לא היו הדוקים. רק אחרי שהתבגרתי, קשרינו התהדקו ונעשינו קרובים יותר. עם אחי הצעיר, אבנר, ביליתי הרבה בילדותינו, ואנחנו חולקים הרבה חוויות משותפות. כשגדלנו, נפגשנו פחות וקשרינו הלכו ורפו. כשהתבגרנו יותר, אחרי שהורינו, הלכו לעולמם, חודשו הקשרים בינינו. היום, אבנר אחי, אהוב, גם על ילדי ונכדי. הוא לא הקים משפחה והוא מעניק את כל ליבו, לילדים בכלל ולילדינו ולנכדינו במיוחד. המפגשים אתו, הינם מקור כיף ושמחה עבורי ועבור כולנו.

ילדותי

נולדתי בשנת 1947, שנה לפני שקמה מדינת ישראל ולפני פרוץ מלחמת השחרור, בקיבוץ גבעת ברנר. הייתי בת ראשונה בנישואים טריים של הוריי, ומקור לשמחה גדולה. אני זוכרת  את עצמי כילדה שמחה. אהבתי את הגן, את הגננת ושמחתי להתחיל ללמוד. גם כשגדלתי, אהבתי את הלימודים, פחות אהבתי את שיעורי הבית והבחינות.

אני וחברי היינו חניכים בתנועת "הנוער העובד והלומד". בכתה ז' נכנסנו לתנועה. בה בילינו בפעילויות שונות, עד לסיום כיתה יב'. היינו נפגשים בערבים, לומדים ומשוחחים על נושאים שונים הקשורים לחיינו בארץ, למי אנחנו כבני האדם, על ערכים כמו שוויון, עזרה לזולת, אהבת הארץ, גיוס לצבא, הגשמה בקבוץ ועוד. עסקנו בספורט ומחנאות. למדנו איך מסתדרים בתנאים קשים, טיילנו עם משאות כבדים על הגב, במשמעת מים. ועסקנו גם בעקרונות ובערכים שהם בסיס לחיים בקיבוץ. בסופי שבוע, היינו רוקדים, עד אור הבוקר, ריקודי עם ישראלים, כשבתוך המעגל ישב אלכס האקורדיוניסט וניגן במשך שעות. אהבתי מאד לרקוד וחיכיתי בשמחה ובציפייה, לאותם ערבים שמחים.

חשוב להזכיר, כי החינוך לעבודה היה מאד מוקפד בקיבוץ. מכיתה ה', כל ילדי הקיבוץ, בתום יום הלימודים, הלכו לעבוד. כדי להכשיר אותנו לעבודה ולחקלאות, התחלנו לעבוד במשתלה, שם למדנו לעשב, לסדר ערוגות, להכין אדמת שתילה, לעשות ייחורים, לזרוע, וכל שקשור לגידול צמחים. בכיתות הגבוהות, פנינו לעבודות שונות כמו: בתי ילדים, גידולי שדה, פרדס, רפת. אני נשארתי לעבוד במשתלה, ואהבתי את העבודה שם. באותם ימים, עשינו גם את כל העבודות החקלאיות, כשהמשק היה זקוק בהן לידיים עובדות:  קטפנו כותנה, דיללנו סלק סוכר, הוצאנו תפוחי אדמה, קטפנו בפרדס את פרי ההדר, הכול בידיים. היינו "התיאלנדים" של היום. בסיום הלימודים גויסתי לשנת פעילות בתנועה. הייתי נציגה של מזכירות חטיבת בני הקיבוצים באזור עמק יזרעאל ועמק הירדן. בתום השנה התגייסתי לצבא.

השירות הצבא שלי

רציתי מאד להיות הכי קרבית שניתן. באותה תקופה, לנשים לא אפשרו להגיע לתפקידים קרביים כמו היום. הכי קרבי שאפשר היה להגיע היה מקפלת מצנחים, או פקידה של סיירת. אבל, גם זה לא ניתן לי. נשלחתי לשריון, ביקשתי מקצין השריון, שאני רוצה להגיע לצנחנים, הוא זעם, ושלח אותי למפקדה של חטיבת שריון. הרגשתי חוסר אונים. לא היה למי לפנות. לא הייתה אז כרמלה מנשה ולא קצין תלונות החיילים. לא הפרתי פקודה, ועשיתי מה שפקדו עלי. בהמשך, פרצה מלחמת ששת הימים, ולאחר המלחמה, התגלגלתי לתפקיד פקידת מפקד החטיבה, שלא רציתי. בקשתי העברה והגעתי לתפקיד ביחידה אחרת. ואז הכרתי את משהל'ה. התאהבנו והיה לנו טוב ביחד. ידעתי שאני רוצה לחיות אתו ולהקים אתו משפחה. בשרותי הצבאי, כגודל הציפיה שלי מהשרות הצבאי כך, גודל הנפילה שלי. בקשתי לסיים את השרות. חתונה, הייתה דרך קצרה וישירה לצאת מהצבא. שכנעתי את בן זוגי המוצלח, להינשא. ואכן נישאנו, התחלנו את חיינו כזוג צעיר, ובנינו משפחה.

הקמנו משפחה

התחלנו את חיינו כזוג צעיר מלאי תקווה, והיינו בטוחים שנמשיך חיינו בקיבוץ ולא עלה בדעתנו לצאת לחיים, במקום אחר. באותם ימים, כשבני זוג באו מקיבוצים שונים, הם התחילו את חייהם בניסיון, שנה בקיבוץ אחד ושנה לאחר מכן, בקיבוץ השני. שנה היינו בקיבוץ שלי, גבעת ברנר ושנה לאחר מכן באנו לרוחמה. החברים איתם עבד סבא משהל'ה בגבעת ברנר, הגיעו כמה פעמים לבקר, "חיזרו" אחרינו, כדי שנבחר להשתקע אצלם. למרות זאת ולמרות הקשרים הטובים שבנינו שם והחברים שהיו לנו, קבענו את מקומנו ברוחמה.

אחרי כשנה נולדה לנו בתנו הבכורה עינב. היינו מאוהבים בתינוקת המתוקה שלנו ואתנו כל המשפחה. כשעינבי הייתה בת שלוש, יצאתי ללימודי הוראה לילדים בבית ספר יסודי. לאחר מכן, נולדו עוד שלושה מילדינו: מתן, גיא וליאור. השנים של גידול הילדים לא תמיד היו קלות, עם זאת, אני זוכרת את האושר שהיה מנת חלקנו. כל ילד שלנו, היה מיוחד ושונה. היה כיף לגדל אותם.

אחרי כ – 14 שנים של חיים בקיבוץ, רצינו להתנסות בחיים בחו"ל. עברנו עם הילדים לפורטו ריקו הרחוקה. משהל'ה עבד שם כמנהל בחווה, כמומחה לגידול דלועים. שנים משמעותיות ומאתגרות עבורנו כמשפחה. ההתחלה הייתה קשה. ילדינו שחיו בסביבה מוכרת ויציבה, ברו לסביבה לא מוכרת, כשהם לא מבינים את השפה. בכתה ובגן, המשמעת הייתה קפדנית, והדרישות שונות. השנה הראשונה, הייתה קשה לכולם. אך אחרי כשנה, הילדים כבר דיברו כתבו וקראו אנגלית, והחיים הלכו ונעשו יותר קלים. גם אנחנו, עברנו לא מעט תהפוכות. הקיבוץ, שהיה עבורנו כ"חממה", ודאג לנו לכל: כיבסו, בישלו, שילמו…הכול עשו עבורנו. בחיים החדשים, נאלצנו ללמוד לעשות הכול: לפתוח חשבון בנק, לכתוב צק, לנהוג, לבשל, להסתדר באנגלית ומעט בספרדית. זו הייתה תקופה של חיים בפלנטה אחרת. היו לנו חברים חדשים, טיילנו הרבה, כתבנו מכתבים ארוכים, שלחנו תמונות למשפחה שמאד התגעגעה אלינו. לא היו טלפונים ניידים ושיחת טלפון, הייתה יקרה. שלוש שנים לא ראינו בני משפחה וחברים. בתום התקופה זו חזרנו לארץ, לקיבוץ והתחיל פרק חדש בחיי כולנו.

לאחר חזרתנו לארץ, והמשכנו להתפתח, כל אחד בתחום העניין שלו. משהל'ה חזר לעבודה, והתמנה למרכז משק. כשסיים את תפקידו, עשה שינוי מקצועי ונכנס לעבודה במפעל המברשות של הקיבוץ. בהגיענו לארץ, חזרתי ללמד בקיבוץ. אהבתי מאד את העבודה עם הילדים. בשלב מסוים, פניתי ללימודי עבודה סוציאלית. בסיום הלימודים, בחרתי לעבוד עם נערים עוברי חוק, כקצינת מבחן לנוער, בהמשך עבדתי ב"יחידת סיוע על יד בית משפט לענייני משפחה" בגישור בין הורים. ביחידה זו סיימתי את שנות עבודתי ומשם יצאתי לפנסיה.

היום, אני נהנית מהזמן הפנוי שלי ועוסקת בנושאים ועיסוקים שמעניינים אותי. אני מעורבת בחיי הקהילה, במיוחד בתחומים שמעניינים אותי, ותורמת בהם ככל יכולתי. עם זאת, ללא ספק, המשפחה שלי היא במרכז חיי. ילדי ונכדי הם האוצרות הכי יקרים שלי, הם הפרויקט הכי משמעותי בחיי, והם מביאים לי הרבה שמחה ואושר.

המאבק על "הלינה המשפחתית"

במשך עשרות שנים, נהוגה הייתה ברוב הקיבוצים "לינה משותפת". כל הילדים, גם בלילות, לא ישנו בבית עם הוריהם, הם ישנו בבית הילדים. סבא משהל'ה ואני, כשהיינו ילדים, לא ישנו בבית ההורים, אלא, בבית הילדים. גם הילדים שלנו, ישנו בבית הילדים, עד הנסיעה לפורטו ריקו. שם, כמובן, ישנו הילדים איתנו בבית. כשחזרנו ארצה לקיבוץ, אמורים היינו להחזיר את הילדים ללינה בבית הילדים. בננו הצעיר, לא הסכים לישון בבית הילדים ונישאר איתנו בבית. בננו הגדול יותר בשנה, ראה את אחיו, וחזר אף הוא לישון בבית.

באותה תקופה, התארגנו בחשאי, כמה אימהות צעירות, והתחלנו לגלגל רעיון  של מעבר ל"לינה משפחתית". כל זאת בסודי סודות, כי הנושא לא היה מדובר עד אז, וחששנו מהתגובות שנחטוף מחברים וממוסדות הקיבוץ. רצינו ללמוד מנשים בקיבוצים בהם עברו כבר "ללינה משפחתית", איך לעשות את המעבר משיטה אחת לאחרת. במהלך כמה חודשים, נהגנו להתאסף באחד הבתים לחזק אחת את השנייה ולשבור את הראש, בשאלה, איך להתחיל בתהליך בקיבוץ ואיך לקדם את השינוי.

ידענו, שהמעבר ללינה משפחתית יקים עלינו את הקיבוץ כולו, וניתפס, כמחריבות העקרונות המקודשים, וכמי שמסכנות את הקיבוץ כולו. במשך הזמן, נפוצה השמועה אודות ההתארגנות שלנו, והתגובות כלפינו היו חריפות, כמו שצפינו. נקראנו בפי חברים, "המחתרת", וכתגובה, קמה קבוצת הורים שהתנגדה לנו, שנקראה "דובוני אכפת לי", והעיד על עמדתם: הם אלה שאכפת להם, בעוד שמי שמציע את השינוי, כנראה, לא אכפת לו. הם נהגו להיפגש, ולטכס עצה, איך ומה לעשות בעניין  הרעיונות החדשים המסכנים את הקיבוץ.

חשוב להסביר כי באותה תקופה, ולמעשה, יותר ויותר הורים, היו מלינים בביתם את ילדיהם, בשבתות, בערבי חג, ובהזדמנויות שונות. המשמעת הקיבוצית הלכה והתרופפה, עד שהמצב הגיע לידי כך, שהורים היו מביאים את ילדם לבית הילדים ומגלים, שכל חבריו לחדר, בבית הוריהם. למעשה, התנהגות ההורים, קדמה להכרה ולהסכמה בדבר שינוי השיטה. מעניין היה להיווכח, שדווקא הורים, שהיו אמורים להיות בעד השינוי, התנגדו לו נחרצות. חלק מהאימהות, שהכרתי את דעותיהן ורצונן העז להלין את ילדיהן בבית ההורים, שתקו ולא תמכו או הצטרפו למאבק שלנו, מחשש להשתייך לקבוצה הפחות מקובלת שאליה כוונו הכעסים, ומפחד שהמאבק שניהלנו, ימוטט את הסדר הקיים.

בשלב מסוים, היינו מוכנות להביא את הנושא לדיון בקיבוץ ובהמשך, להצבעת החברים. אבל, בדיוק אז, פרצה מלחמת המפרץ. כל ההורים ללא יוצא מן הכלל, לקחו את ילדיהם והלינו אותם בבית. כשהמלחמה הסתיימה, אף הורה לא החזיר את ילדיו לבית הילדים. ההורים הצביעו ברגלים. מאז למעשה, התחילה הלינה המשפחתית, וביטול הלינה המשותפת. ללא כל דיון בנושא וללא החלטה מסודרת, בדממה, עבר השינוי המתבקש. קשה להאמין, שכמה שבועות קודם לכן, בעיני חברים רבים, אותו שינוי הפחיד רבים כל כך, מחשש שהלינה המשפחתית תמוטט את הקיבוץ. מאז מלחמת המפרץ, כל ילדי הקיבוץ שלנו, גרים וישנים בבית הוריהם, מאז לידתם, ועד השחרור שלהם מצה"ל.

לסיכום: המאבק בו לקחתי חלק לשינוי שיטת הלינה בקיבוץ, היה הכרחי ונכון. אני סבורה כי, להוציא שנים אחדות בתקופת הקמת הקיבוצים, בהן הייתה, אולי ,הצדקה ללינה המשותפת, במשך שנים רבות, לא הייתה הצדקה להמשיך בשיטה. העקרונות של הלינה המשותפת הם רעועים והייתה בהם התעלמות מנפשות הילדים והוריהם.

אני סבורה כי הלינה המשותפת פגעה בקשר בין ההורים לילדיהם ופגעה ,לפעמים בצורה אנושה, בילדים ובהורים רגישים ופגיעים יותר. השיטה לא הצדיקה את הציפיות שתלו בה ופגעה גם בחזקים והאמידים שבינינו. לינה של  ילדים בבית ההורים, או, בבית הילדים, אינה עניין טכני, היא עולם ומלואו של יחסים בין הורים לילדיהם. היום, אני צופה בילדי המגדלים את ילדיהם, לעיתים גם בקשיים, אבל עם קירבה רבה, דאגה, וביטחון ואני מאושרת.

הזוית האישית

דבורי: אני שמחה על ההזדמנות שניתנה לי לחוות יחד עם אלה נכדתי המתוקה, את פרויקט "הקשר הרב דורי". ניסיתי להכיר לאלה את מי שאני ואת קורות משפחתנו. אלה מקשיבה ומתעניינת ובוודאי למדה ממה שחווינו יחד בפרויקט. אלונת, אני אוהבת אותך ונראה לי שהשעות שהיינו יחד בפרויקט, עוד קרבו בינינו.