מאגר סיפורי מורשת

סיפור ילדותו של משה גלנטי

הילדות שלי היתה די קשה. בקושי היו אוכל ושתייה בתוך הבית. אבי, כשהיה בריא, היה קם בשעה 4.00 לפנות בוקר בשביל למכור בורקסים שהוא היה מכין בשביל לפרנס את המשפחה.

כשההתחלתי ללמוד בבית הספר לא היו לנו בנייני לימוד, הינו לומדים במעברות. בשעה שמונה בבוקר נכנסנו לכיתה, המורה היתה נותנת לנו דפים כי לא היו מחברות לכתוב בהן.

בגיל החטיבה הלכתי ללמוד באורט כי בזמני היו רק שלוש אפשרויות: פנימייה, תיכון ויסודי. משפחתי היתה ענייה מאוד ואני הרגשתי על עצמי מה זה חרם בבית הספר. כולם היו עשירים ולא התקרבו אליי מכיוון שהלכתי לבית ספר עם בגדים קרועים וישנים. במילים פשוטות לא הייתי ילד פופולארי.

למדתי באורט רק שנתיים, כי להוריי לא היה כסף להמשך לימודיי. הייתי זקוק להתחיל לפרנס את משפחתי במקום אבי כי הוא היה חולה מאוד. הייתי הבכור וכל הכובד של פרנסת המשפחה נפל עליי.

היו לי שני תחביבים.

התחביב הראשון היה לשחק כדורגל. שיחקתי בנבחרת ישראל לנוער והבאתי את גביע כדורגל של ישראל לנוער.

התחביב השני היה להצחיק את כולם. הייתי סטנדאפיסט מספר אחד בשנות ה80.

בגיל 18 התגייסתי לגולני לשנתיים וחצי ולאחר השחרור מהצבא התחתנתי. במהלך השנים נולדו לנו לי ולאשתי מרסל שבעה ילדים.

חלומי היה שיהיה לי עסק שיעבור מדור לדור. הצלחתי לפתוח עסק לאספקת בשר. הייתי ספק בשר לכל האולמות נתניה, תל אביב ורמלה. לצערי, הייתי נאלצנו לסגור את העסק, עקב סיבוך שהיה במשפחה שלנו, העסק נמכר והחובות שולמו.

ומה עם החלום? הוא התגשם חלקית. בסופו של דבר הלכתי לעבוד בחנות אטליז כעובד רגיל בשביל לפרנס את המשפחה. מכרתי את שתי הדירות שהיו בבעלותי, כדי לחלק את הכסף לילדים שבינתיים התחתנו ועכשיו אני גר בשכירות, לא עובד, מקבל כסף מביטוח לאומי ועם זה אני חי.

החלום של נכדי הוא להיות בן אדם הכי עשיר על פני כדור הארץ, שיהיו לו מכוניות פאר, למשל בוגאטי, שירון, למבורגיני, פררי, רולס רויס … כן, חלומותינו טיפה שונים.

ראש השנה – החג האהוב עלי

חג ראש השנה זה החג האהוב עליי מכיוון שזה חג שכל שבעת הילדים מגיעים אלינו לביתנו עם כל 19 הנכדים. אני יושב על הספה וכל הנכדים סביבי, משחקים ומשתוללים קצת.  אשתי מכינה את כל המאכלים של התוניסאים והטורקים ואז כל שבעת הילדים ו – 19 הנכדים יושבים סביב השולחן ומתחילים לאכול את האוכל של סבתא, אוכל תוניסאי וטורקי: בורקס טורקי, ביצים תוניסאיות ופירה עם ביצה מיוחדת, בתוספת רסק עגבניות ופלפל שחור ומלח. לאחר שמסיימים לאכול יורדים למטה לגינה, פותחים שולחן של פיצוחים וממתקים ומתחילים בשירה וריקוד.

אורן הוא נכדי היחיד ששר וכולם רוקדים, כך אנחנו עושים  כל שנה ונמשיך כך מדור לדור כי זה משמח את כל המשפחה שלנו. בסוף, לפני שכולם הולכים, כל אחד רושם את השם שלו על פתק ומכניס את הפתק לתוך כובע שחור וגדול של סבא, וכל אחד בתורו מוציא את השם. הוא צריך לקנות מתנה למי שיצא לו בפתק. וכך הינו עושים כל שנה עד שהכובע נעלם ועד היום לא מצאנו אותו. הכובע פשוט פרש כנפיים ועף מהבית.

סבא משה ואורן בתוכנית הקשר הרב דורי בבית הספר

יום הזיכרון לחללי צה"ל

יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא היום העצוב והמשמעותי למשפחת גלנטי. במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 נפל בן המשפחה שלנו. שמו היה יהודה. יהודה נפל משום שהייתה הפגזה של המצרים. יהודה היה בן 19 ובן דוד שלי. גם אני השתתפתי במלחמת יום הכיפורים הייתי מוצב לא רחוק מיהודה וממקום ההפגזה שבה הוא נהרג.

הוריי התקשרו ואמרו שיהודה בן דוד שלי נהרג במלחמת יום הכיפורים בסיני. ההלוויה הייתה שבוע מאוחר יותר מיום מותו של יהודה. סיפרתי את זה למפקד שלי והמפקד שיחרר אותי מהבסיס, טסתי במטוס שחמי סידר לי. כאשר הגעתי התחלתי לבכות בכי חזק מאוד שנשמע עד סיני. כל שנה ביום הזכרון כל משפחת גלנטי מתאספת ביחד בבית העלמין הצבאי בלוד כדי להזכיר את יהודה וכל חללי צה"ל שנפלו למען עם ישראל.

יהי זיכרם מבורך לעד!

הזוית האישית

אורן: מה שאני הכי אוהב בסבא זה שכל דבר שהוא עושה הוא מצליח בו. אני אוהב את סבא שלי וגם הוא הסבא היחיד שלי ואני אוהב אותו והוא אוהב אותי וכולם בסופו של דבר משפחה ולא צריך לריב על כל דבר קטן שמישהו אומר או לזרוק כפכפים. בסופו של דבר אנחנו משפחה ואנחנו אוהבים את כל בני המשפחה שלנו. לי היה כיף במפגשי הקשר הרב דורי עם סבא שלי. הוא מצחיק והסיפורים שלו מהנים וגם עצובים.

סבא משה: אני נהניתי ממפגש למפגש. הנכד נהנה לשמוע את קורות חיי מאז שנולדתי ועד שנהייתי סבא משה.