מאגר סיפורי מורשת

שמי נועה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את חייו של סבי זכריה אורן, ומעלה את הסיפור אל מאגר המורשת של התכנית.

וכך סבא זכריה סיפר לי: "נולדתי בבאקו בשנת 1937. זה היה אז ברית המועצות, היום באקו כבר לא בברית המועצות והיא מדינה עצמאית. שם דיברנו בשפות גם רוסית וגם טורקית קווקזית. אני הייתי שם עד גיל שנתיים, הייתי קטן. קראו לי בשמי על שם אחי שנפטר ועל שם הנביא זכריה".

סיפור העלייה

"אני לא גדלתי בבאקו, רק נולדתי שם. בסך הכל הייתי בן שנתיים כשאימא שלי קשרה אותי על הגב שלה ויצאנו מרוסיה ובאקו. עברנו בגלל שהייתה אז מלחמת העולם השנייה, הגרמנים הגיעו עד לגבול של רוסיה, אז "הסתראינס" היה השליט שם, והוא אמר: 'אם אתם רוצים להישאר פה ברוסיה, אתם צריכים שהיה לכולכם תעודה זהות רוסית'. לאימא שלי, זיכרונה לברכה, הייתה, אבל לילדים לא. בזמן הזה כל המשפחה שלנו לא רצתה להישאר שם, הייתה מלחמה ובלגן, ושמעו מה עשו הגרמנים באירופה. אחד שהיה גדול בשבט שלנו החליט שאנחנו יוצאים מרוסיה בחצות הלילה דרך הנהר שמפריד בין רוסיה לפרס. הגענו לפרס אחרי ארבע שנים של הליכה, שם אמא שלי התחילה לדבר עם השכנים איך, מה היה, מה קרה.

החוויות הטובות מפרס

אני זוכר שהייתי בן שש, שבע, הייתה לנו משפחה אחת שהאימא עבדה בקונדיטוריה והייתה מוכרת את העוגיות בחנות גדולה והאבא של המשפחה היה פועל, הוא עבד בכל מני עבודות מפעם לפעם. עם אימא שלי, זיכרונה לברכה, היינו הולכים לבקר אותם, הם גרו באיזה בית עם חצר גדולה מאוד שמסביבה בתים קטנים ובכל בית היה חדר אחד בגודל 10-12 מטר והיו גרים שם 6-7 ילדים אחד ליד השני. ואז כולם בבוקר או בצהרים רוצים לאכול משהו, היו הולכים מסביב לבית לחצר וזה מספר, וההוא צוחק איתו. אני זוכר שתמיד היינו הולכים לשם ואני הייתי משחק עם הילדים של המשפחה והם היו מספרים סיפורים.

המשך החיים לאחר בית הספר

שם בפרס אנשים לא בוחרים מקצוע. מי שבוחר מקצוע זה האבות, לפי איפה שהם עבדו. אבא היה מהנדס, אבא היה מוכר, זה וזה. הם היו נותנים את הכיוון לילדים שלהם. אנחנו היינו עניים לא ידענו מה לעשות. זה שאני הגעתי לאורט (בית ספר בפרס) ולמדתי קצת מכונאות, זה גם מזל כמו שאומרים. ואז הייתי צריך ללכת לצבא, תפסו אותי בדרך.

אחרי שגמרתי בית ספר תיכון בכיתה י"א, ולא י"ב (הפסדתי שלושה שבועות בגלל פציעה), הלכתי לעבוד בעבודה ראשונה כעבודה רצינית אמיתית. אבל כבר הייתי בן 16, הלכתי לעבוד במוסך. מה שהייתי צריך לעשות זה לשפוך נפט לאוטו. הייתי בא הביתה מסריח כולי ובלאגן. עברה שנה ועבדתי בכמה מוסכים, לא ניקיתי טוב אז היו מפטרים אותי ומרביצים לי. פעם לא היה כזה דבר חינוך בלי להרביץ. ואז, יום אחד אחי הגדול, זיכרונו לברכה, אמר: "למה אתה מסתובב פה ושם במוסכים, בוא, אני אקח אותך, אני עובד בלחלק בירה במסעדה בבית חרושת וזה 50 קילומטר מאיפה שאני גר". כל יום הוא היה נוסע עם האוטו לשם, הוא לקח אותי איתו, דיבר עם המנהל והוא קיבל אותי לעבודה. כל יום עד שהיינו מגיעים היינו צריכים לנסוע 40-50 דקות נסיעה. אחרי שהתקדמתי שם מינו אותי שאני אהיה אחראי על הגנרטור שמייצר חשמל. הוא היה עובד 24 שעות אז אני הייתי אחראי שם והייתי נשאר שם 24 שעות, ולא היה לי זמן לישון.

הקמת המשפחה

אחרי הצבא התחלתי לעבוד בבית חרושת בירה, נהייתי קצת יותר שקול, הייתי כבר בן 23, התחילו לעשות שידוך. בפרס לא הולכים להכיר את בן הזוג או את בת הזוג אלא משדכים. אז אחותי זיכרונה לברכה ואחי אחרי פסח במימונה הלכו לחפש בחורה בשבילי ומצאו. יום אחד לקחו אותי אליה ללכת לראות מי זאת והאם היא מתאימה. ככה הכרנו את סבתא, זיכרונה לברכה, ואיך אומרים – המזל האיר לנו. התחתנו ב-22 לאוגוסט 1962 ביום חמישי בשעת אחר צהרים, אני הייתי בן 24 בערך והיא הייתה בת 18, שש שנים הבדל בינינו. החתונה הייתה בבית ספר בו אני למדתי,  "לתהאת", בגלל ששם סגן המנהל היה חבר של דוד של אישתי ובאותו יום בו התחתנו בית הספר היה בחופשת קיץ, אז היה סגור. נתנו לנו מפתח וזהו, הבאנו תאורה, מנגני מוזיקה, הכנו הכל וזהו. גם סבתא למדה בבית הספר הזה, בצד של הבנות היה קיר בבתי הספר ובגלל זה לא הייתי איתה . אחרי שנה עשינו ילדים. יש לנו חמישה ילדים: אוסנת, כרמלה, עליזה, שמוליק וניצה. ארבע בנות ובן אחד.

יש לי 17 נכדים: נטלי, לירן, רות, עידן, שניר, אור ו – טוב, יש יותר מדי, ברוך השם. וגם שלושה נינים. מה שאני הכי אוהב לעשות עם הנכדים שלי זה לשחק קלפים."

הזוית האישית

נועה השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותיעדה את סיפורו של סבא זכריה אורן מלידה באזרביג'אן, ילדות באיראן ועלייה לישראל.