מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר קאלו, נולדתי  בימי מלחמת העצמאות בשנת 1948.

אני סבתא של נילי ואמא של אבא של נילי, וכאן אספר על ילדותי:

נולדתי בישראל בקיבוץ רוחמה, ואמא שלי סיפרה שבשבועיים האחרונים של ההיריון, העבירו אותה למשפחת גוברמן (הוריו של מוטה גור, לימים הרמטכ"ל) וזאת כדי להבטיח את הולדתי. הימים, ימי המלחמה, לקחו אותי ואת כל התינוקות שנולדו אז בקיבוץ רוחמה, והעבירו אותנו לבית ספר "שבח" בתל אביב, יחד עם האימהות.

אחרי תקופה ארוכה, שהשתרר שקט, חזרתי לקיבוץ ברכב משוריין עם אמא שלי.

קיבוץ רוחמה אז, היה כמעט בקצה מדינת ישראל. גדלתי בבית תינוקות ולאחר מכן בבית ילדים, שם ישנתי, אכלתי, למדתי, ותמיד הייתי בחברת בני גילי. אחרי הצהריים כשהייתי הולכת לבית  הורי, הייתי  פוגשת על הדשא הגדול, את החברים שלי מבית הילדים.

בקיבוץ של אז,  היינו שעות רבות, בחברת ילדים יחד עם החברים והמטפלות. מלבד שלוש ארבע שעות, שהיינו הולכים לבתי ההורים. עם רדת החשכה, ההורים ליוו אותי (אותנו) לבית הילדים, כדי שנוכל ללכת  לישון בבית הילדים. ההורים אמרו לנו לילה טוב, נתנו נשיקה והלכו. המטפלת כינסה אותנו לפני השינה לסיפור ובתום ההקראה, הלכתי לישון במיטה שלי. בחדר היו עוד שלושה ילדים,  בלינה משותפת כל ילדי הקיבוץ ישנו באותו המבנה בבית הילדים, לפי שכבות הגיל. לפני שהיינו הולכים לישון היינו מדברים בנינו עד שנרדמנו.

במשך הלילה הייתה באה "שומרת לילה", שעברה בין החדרים, ודאגה לכסות את מי שהיה ללא שמיכה. לפחות פעם בשבוע, טיילנו עם המטפלת בשעות הערב לחדר האוכל – טיול לילה.

שם ראינו את חברי הקיבוץ המבוגרים אוכלים ללא הילדים כי אנחנו, אכלנו בבית ילדים.

היום, בתי הילדים הפכו לבתי דירות, חדר האוכל סגור, ובכלל הקיבוץ שינה פניו באורח חייהם של הילדים והוריהם.

כל סוף חורף אפשר לראות את "ביתרונות רוחמה", שם מטיילים אלפי ילדים והורים. הבתרונות מכוסים באלפי כלניות אדומות, ויש שם נוף מדהים. כשהיינו ילדים, טיילנו שם, ללא מבוגרים, רצנו והסתתרנו בין הבתרונות.

בתקופת הנעורים היינו בתנועת הנוער, טיילנו, יצאנו למסעות בני מספר ימים, עם תרמיל אוכל על הגב ושינה בשטח, ללא ליווי  של מאבטח כמו היום, וגם ללא ליווי מבוגר.  אל הטיולים היו מתלווים רק  המדריכים צעירים בני ה-16-17.

בסך הכל אני זוכרת את ימי הילדות והנעורים בקיבוץ של אז, כשנים יפות, עם הרבה משחקים על המדשאות ללא מבוגרים.

כיום, המשפחה שלי מתכנסת לאזכרה של אבא ואמא שלי, הקבורים ברוחמה, ובהזמנות זו אנו גם מטיילים במרחבי הנגב, שם נמצא קיבוץ רוחמה.

הזוית האישית

רפלקציה של סבתא: הייתה לי חוויה רגשית לספר לנכדתי האהובה על ילדותי , בפרט שמציאות החיים כל כך השתנתה, לעומת אורח החיים של היום. ילדותי בשנות ה- 50 שונה בתכלית מהילדות של היום בכל מסגרת התיישבותית. רפלקציה של נילי: מאוד נהניתי לשבת ביחד עם סבתא שלי ושהיא מספרת לי על הילדות והנעורים שלה. מאוד עניין אותי להקשיב למה שהיא מספרת ולחוויות שחוותה היו הרבה מושגים, שלא הכרתי והיא הסבירה לי אותם . שמתי לב, שהחיים של פעם היו ממש שונים ממה שהם היום. וללא קשר בזכות העבודה זכיתי לזמן איכות עם סבתא.