מאגר סיפורי מורשת

שמי  פורטונה יוסף, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתפת, אני מתעדת סיפור מחיי במאגר המורשת של התכנית. סיפורי עוסק בליל הגירוש ממצרים.

בשנת 1956, ערב מבצע קדש, השתנו חיינו. בלילה אחד החיים עברו מהפכה. הלילה בו הגיעו לביתנו שוטרים מצריים. הם הפכו את הבית, לא ברור מה חיפשו. אני זוכרת היטב את המהומה הגדולה. בסופה לקחו איתם את אבי יוסף וסבי אברהם למעצר. למחרת כבר סגרו את החנות. אסור היה לפתוח את החנות ואמי רחל הייתה מטופלת בתינוקת בת חודשיים.

כל זה קרה בעקבות מבצע קדש. לנו היה קשה מאד. הייתי עוד לא בת 12, יום הולדת היה לי כשהגענו לארץ. היה כזה בלגן, תוך חודש אמרו שמגרשים את העצורים אז היינו צריכים לצאת אתם וזה היה מבצע. אמי נעזרה בבן משפחה. התחלנו לקחת, לא יכולנו לקחת הרבה. אנחנו היינו בקהיר וההפלגה הייתה מאלכסנדריה. לקחנו ארגז שמנו בו מה שהיה אפשר לשים. את אבי וסבי פגשנו רק באונייה.

באונייה הפלגנו לאיטליה והיינו שם ארבעה ימים. קשרים עם ישראל לא היו, אי אפשר היה.

בילינו באיטליה כמה ימים ואונייה אחרת לקחה אותנו לארץ. האונייה כמעט טבעה, הייתה סערה חזקה מאד. הגעתי לפה בתאריך 16.1.1957 וב-19.1 הייתי בת 12.

שם משפחתי לפני נישואי היה פסח. ממש קשור לסיפור. שם המשפחה מנישואיי הוא יוסף וגם זה קשור לסיפור של בני ישראל במצרים. אבא וסבא היו מתעסקים בכל הכשרות לפסח, הרי הייתה להם חנות מכולת כי הם הביאו את כל המוצרים הכשרים לפסח. במצרים כל שם משפחה היה קשור למקצוע.

כדי להבין ולו במעט עד כמה הלילה הזה היה בעבור משפחתי מהפכה. יש את החיים לפני מעצר אבי וסבי ואת החיים אחרי. אתן לכם הצצה קטנה אל ילדותי במצרים. למדתי בבית ספר יהודי. שם למדו ארבע שפות. עברית, צרפתית, אנגלית וערבית ספרותית. הערבית המצרית היא הקרובה ביותר לערבית הספרותית. שגרת יומי התנהלה בין בית הספר לבית. בחודשי הקיץ משפחתי בילתה ליד הים באלכסנדריה. הם נהגו לשכור שם מדי שנה בית נופש למשך חודשיים. החופשים החווייתיים האלה חרוטים בזיכרוני.

אבי ניהל יחד עם סבי חנות מכולת. הם התפרנסו בכבוד וחיו חיים מאד נוחים. תמיד הייתה לנו עוזרת. הוריי הביאו לעולם תריסר ילדים, כמניין שבטי ישראל. במצרים נולדו תשעה ילדים ובארץ נולדו שלושה. אברהם ,פורטונה, שושנה, אילנה, משה, אסתר, ורד, שוקי יהושע, שרה , מירה, אברהם (אבי), ברוך (בני), אמנון. אני הייתי הבת השנייה. הבן הבכור, אברהם, שקרוי על שם סבא אברהם, נפטר לפני שנולדתי. כך שהייתי הבת הגדולה בבית. בבואנו ארצה נולדה לי אחות, מירה ולאחריה אח שנקרא אברהם (אבי) על שם אחי הבכור. הייתה לי ילדות טובה ולא סבלנו במצרים בשל היותנו יהודים.

זכרוני מחג הפסח במצרים שהיה שולחן ערוך בשפע. היה בשר צלוי, מרור, חרוסת ושאר סימני החג. באותם ימים לא כולם ידעו לקרוא. אבא שלי ידע. הוא עבר בין בתי השכנים לקרוא להם בהגדה ורק אחר כך הגיע הביתה לקרוא לבני ביתו.

סבי אברהם נסע ארצה שנים לפני קום המדינה, לבדוק אפשרות לעלות עם המשפחה. הוא נבהל ממה שראו עיניו, שב על עקבותיו וגנז את הרעיון. בשנת 1948 אבי נעצר באשמת פעילות ציונית, למרות שלא היה פעיל. לאחר שנחקר, שוחרר. ואז הגיע הלילה ששינה את חיינו, זו הטראומה של חיי- "הגירוש ממצרים".

לא מספיק שגורשנו הגענו ארצה והיה מאד קשה כי לקחו אותנו לאופקים, זו עירה שנוסדה רק ב1956. הגענו – מדבר, בלי מים, כמעט לבד. היו מים אבל אנחנו גרנו בשיכון רכבת. כל מי שבא אחרינו נתנו לו לגור בצריפים, לנו היה מזל – גרנו בבניין אבל לא היה לנו שירותים ומקלחת בתוך הבית.

בהתחלה ההורים שלי עבדו בנטיעת עצים של הקרן הקיימת עד שהחליטו לפתוח חנות מכולת. והיה עוד יותר קשה כי כדי להגיע לאוטובוס היה צריך לצעוד ברגל 4 קילומטרים ולתפוס אוטובוס לבאר שבע כדי לקנות סחורה. היה מאד מאד קשה. אני ידעתי עברית כשהגענו לארץ כי במצרים למדתי בבית ספר יהודי. אותי זה מצחיק – במצרים לא ידענו מה זה "מה שלומך?" כששאלו אותנו בארץ "מה שלומך?" חשבנו ששואלים "מה שמך?", לא היה פשוט להיות עולה חדש.

האמת היא שלא היו באופקים הרבה אנשים, הייתה קבוצה שבאה לפנינו. אבל מי שבא מארצות ערב אחרינו הלך למעברות. הייתה רק ילדה אחת בגילי שלא ממש דיברתי אתה. מאופקים לא זכורות לי חוויות טובות. ההורים היו עסוקים, לא היה קל להיות עולה חדש ולהיקלט בארץ, לדאוג לפרנסה. הוריי היו עצובים ולמרות כל העצב והקשיים הם עשו כל מאמץ לשמר את הקשר המשפחתי ומהם למדתי עד כמה זה חשוב לאהוב את המשפחה ולשמור על קשרים.

בארץ למדתי בבית הספר עד כיתה ט', את בעלי הכרתי בגיל שש עשרה. הוא היה קרוב משפחה ובא לבקר. נשאנו וכבר בגיל שבע עשרה הייתי אימא. נולדו לנו שלושה ילדים. לגדול שלנו שמונה ילדים. הנכדה הבכורה שלי בת שש עשרה.

מהאלבום המשפחתי

ילדתי בגיל 17 וכל החיים הייתי עסוקה סביב הילדים והמשפחה ורק עכשיו אני מצליחה להגשים את החלומות שלי. עכשיו אני לא מוותרת על שום דבר. רוצה לראות, ליצור, לעשות. החלום שלי הוא לתת לעצמי חופש ולעשות מה שאני רוצה. כן, אני עושה מה שאני רוצה ויכולה, אני לא מותרת לעצמי לדוגמא: הולכת לחדר כושר, אופני כושר ,התעמלות/ פילטיס פעמיים בשבוע, ריקוד בתנועה, מטיילת. אני מאד אוהבת אומנות. אני משתתפת בחוג אומנות שמשלב אומנויות שונות רקמה וכדומה. כאן בבית הספר דוגמא הייתי לפני כמה שנים בחוג נגרות. הכנתי תמונה של ירושלים.

החלום שיש לי עכשיו זה להישאר בריאה. החלום קשה להשגה אבל אני עושה מה שאפשר.

הקשר לבית הספר דוגמא

השנה בית הספר ממ"ד דוגמא עוזיאל חוגג 80 שנה. הקשר שלי אל בית הספר הוא מעצם היותי שכנה, מאז שעברתי לגור בבית בלב. כשהגעתי לבית בלב החלטתי לחיות חיים חדשים ובכל חוג השתתפתי ואמרו – יש חוג נגרות בהנחיית המורה צפריר אלון, בבית ספר דוגמא עוזיאל. אמיליה ואני באנו לחוג אמיליה עשתה ספסל ואני חרטתי על עץ ירושלים.

אחר כך בחוג אומנות בבית בלב הכנתי שלוש תמונות של חריטה בעקבות החוג שהיה פה בבית הספר. ומאז אני עושה עבודות יצירה ונגרות.

השנה בפעם השנייה בחרתי להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי והכרתי מקרוב את התלמיד היקר, אורי רביב.

פורטונה עם אורי מציגה בקשר הרב דורי מיצירותיה. היצירה "ירושלים" מעץ נעשתה בחוג נגרות שהתקיים בבית הספר

הזוית האישית

פורטונה: אני מרגישה שכאן, במפגשי הקשר הרב דורי, אני יכולה לספר על החיים שעברתי שזה לא משהו שאני עושה הרבה, כי זה קשה לי. יש כאן אווירה מאוד טובה לפי דעתי. המפגשים היו מעניינים ומרגשים. הביקור במוזיאון היה מאוד מעניין ומרגש אהבתי את זה מאוד. זו הייתה בעבורי חוויה טובה ומהנה.

אורי רביב: יצרתי קשר טוב עם פורטונה, אהבתי להיפגש אתה. זה לימד אותי לכבד את המבוגרים. נהניתי כשפורטונה הצטרפה אלינו לסיור בערב השיא הבית ספרי. נהניתי להיפגש אתה אחר הצהרים, לדבר אתה ושהיא הכירה את אימא שלי. בסיור אני נחתי והיא המשיכה ללכת, להתעניין ולדבר. למדתי ממנה לצחוק ולחייך הרבה היא כל הזמן מחייכת וצוחקת וזה מדבק. פורטונה לוקחת הכל בקלות וזה מרגש.

מובילת התוכנית, רויטל כהן קלפוס: זכיתי להכיר את פורטונה , כזו שהחיוך מאיר את פניה ונמתח מאוזן לאוזן, כשהיא צוחקת כל שפת הגוף שלה צוחקת אתה ובעיניה אור גדול. למדתי מפורטונה שיעורים משמעותיים לחיים. היו רגעים בהם סיפרה על דברים כלל לא פשוטים שעברה וגם אז השתדלה שהעצב לא השתלט על הסיפור. כמו כן, השיתוף של פורטונה שמגיל שתיים עשרה נאבקת בקשיי היום יום לאחר מכן הופכת כבר בגיל שבע עשרה לרעיה, אימא ועקרת בית שמשפחתה בראש סדר העדיפויות שלה, ורק כשהתבגרה ונכנסה לבית בלב התחילה לתת לעצמה – לחלום ולהגשים, לימדת אותי שאף פעם לא מאוחר להגשים חלומות. אני מתפללת בשבילך שחלומך להמשיך לחיות בבריאות איתנה יצלח. בסיור במוזיאון "אנו" ראיתי כמה את לא מוותרת לעצמך- "אני אעלה את המדרגות ברגל ואלך"- את מלכה בעיני!