מאגר סיפורי מורשת

אני רחל חליווה, נולדתי במרוקו בשנת 1954.

בהיותי בת חמש חוויתי רעידת אדמה בעיר מגוריי אגאדיר שבמרוקו. הרעידה התרחשה ב29.2.1960 ונספו בה כחמישה עשר  אלף איש. רעידת האדמה באגאדיר התרחשה ב-29 בפברואר 1960 בשעה 23:41. רעידת אגאדיר הייתה רעידת האדמה החזקה ביותר בתולדות מרוקו עד אותה שנה. עוצמתה הייתה 5.7 בסולם מגניטודה לפי מומנט, והיא גרמה לכ-12,000 עד 15,000 הרוגים ולכ-25,000 פצועים. מחקר חדש משנת 2020 מעריך מספר גדול יותר של הרוגים, בין 12,000 ל-20,000. (ויקיפדיה).

בשעה שתיים עשרה בלילה התעוררנו, אני ומשפחתי, שישה אחים וזוג הורים, לקול רעשים מוזרים שבדיעבד התברר לנו שזו הייתה רעידת אדמה. מאוד פחדנו. התפנינו לאזור לא בנוי, וישנו באוהלים בשטח. קיבלנו מהשלטונות ומארצות הברית עזרה של מלאי אוכל, ביגוד, שמיכות וכו'. לאחר כשבוע במקום פינו אותנו לעיר הגדולה קזבלנקה, למחנה צבאי. שם לקחו את הילדים לבתי ילדים, את האימהות לעזרה במטבח, ואת האבות לגינון וניקיון.

בבית הילדים למדנו וראינו סיפורים וסרטים על השואה. קיבלנו מארגונים שונים צעצועים, בגדים ושיעורים פרטיים. התייחסו אלינו כאל פליטים לכל דבר. הקהילה היהודית במרוקו, החליטה שאת ניצולי אגאדיר יעלו לארץ ישראל בעלייה בלתי לגאלית. וכך יצאנו כל הניצולים באונייה רעועה שבה מעבירים פרות, עם ריחות לא נעימים ,צפיפות נוראית והמון צער של משפחות שאיבדו את יקיריהן.

בהגיענו למיצר גיברלטר נשלח מברק לאונייה ממלך מרוקו שיש להחזיר מיד את ניצולי אגאדיר וכך חזרנו חזרה למרוקו לאותו מחנה צבאי שבו שהינו כחודשיים לאחר הרעידה. כשהגיע חג הפסח החליטו בקהילה היהודית שיש להחזיר את היהודים למקום מגוריהם, לאגאדיר וזאת לאחר שיפוץ הבית וקבלת רהיטים, כלים, שמיכות וכו .

המשכנו לגור באזור עד ינואר 1963 (וב1962 נולד לנו אח נוסף) ואז עלינו ארצה, זוג הורים ושבעה ילדים .

טסנו מקזבלנקה למחנה עולים במרסיי שבצרפת ושהיינו שם במשך כמה שבועות. זכור לי קור עז ושלגים  כך שלא היה ניתן לצאת מחדרי המחנה. לאחר מכן שטנו באונייה בשם "אדנה" לעבר חיפה. בהגיענו אל חיפה הועברנו לקריית שמונה למעברת צריפים ושם נולדו עוד שלושה אחים. לאחר כשש שנים עברנו לשיכון בקריית שמונה ושם נולדו עוד שני אחים. מאז ועד יום זה אנו גרים באזור.

סבתא רחל וסבא אפריים

הזווית האישית

סבתא רחל: נהניתי מאוד מעצם העובדה, שהיה לי זמן איכות להיות עם הנכדה, ולחוות למידה תוך כדי הפריה הדדית. נהניתי לחדש לנכדתי יובל, ולספר את סיפורי ילדותי והעלייה לארץ ישראל .לדעתי מפגשים אלו מבורכים ותורמים רבות לקשר בין דורי.

יובל: נהניתי מאוד לעבוד עם סבתא, ולשמוע את סיפורי הילדות שלה. הסיפור שסיפרה מאוד ריגש אותי, וחידש לי על העבר של סבתא. היה לי זמן איכות רק אני וסבתא שזה מאוד כייף.