מאגר סיפורי מורשת

שמי מירי, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, להלן סיפורי:

בשנת 1973 נשלחנו מטעם תנועת הבונים לני וזילנד. גדעון (בעלי) יצא לפנינו ואני, שהייתי מורה לכיתה ב' הגעתי עם שלושת ילדינו כמה חודשים אחר כך. היה זה סדר פסח בתנועה, וישר הזמינו אותנו להשתתף. היו כ- 300 חניכים באולם יפה ומסודר להפליא ולהפתעתנו – חלק מההגדה היה העתק מהגדת קיבוץ בית השיטה, שאבא של גדעון כתב ואייר. כמובן שמאוד התרגשנו. למחרת לקח אותנו גדעון לטיול ארוך לחוף הים. היה זה אחר הצהריים. שמנו לב שכל החוף התרוקן מהרוחצים והיושבים בו. כיוון שלא ידענו למה, המשכנו לשהות במים. לפתע בא גל ענק, וסחף איתו את בתי (יערה) שהייתה בת שנתיים וחצי. תפסתי אותה בקבוצת שערות קטנה וזה מה שהציל את בתי. המים סחפו איתם את כל רכושנו שהיה על החוף: הבגדים, הנעליים, התיקים, נשארנו רק עם בגדי הים עלינו, אבל נשארנו כולנו חיים ובריאים. כשסיפרנו לחניכים מה קרה לנו, הבהירו לנו שהגאות והשפל בניו זילנד מגיעים לגובה של כמה מטרים וכל התושבים מודעים לכך. עד היום כולי רועדת לזכרון הרגע הזהבו שאני תופסת את בתי ומצילה אותה.

יום אחד, שמענו ברדיו ש – 75 לוויתנים עלו על החוף והתאבדו. היה זה בעיר שגרנו בה, אוקלנד. טסנו לבית הספר לקחת את הילדים לראות את המראה. מנהל בית הספר כעס מאוד על שאנחנו מוציאים את הילדים והם מפסידים שיעורים. הסברנו לו ש״חשבון וספרות ילדינו ילמדו גם בישראל. לוויתנים – הם יראו רק בניו זילנד." כשבאנו לחוף, ראינו שהחזירו למים עם שופלים 30 לוויתנים. היתר נשארו מתים על החוף. כשהיינו על החוף, צעקו לנו האנשים: "אין כבר שיניים, אין כבר שיניים!" לא הבנו במה מדובר. הוסבר לנו, שהתושבים מאמינים שבשיניי הלוויתן יש כוחות שמעצימים את האון (כוח) הגברי. עד היום יש לנו שתי שיני לוויתן בבית שהשארנו למזכרת.

באחד מביקורנו באי הדרומי, הזמינו אותנו החניכים לטיול בחוף שידוע באבנים היפות שבו. כשבאנו, ראינו עשרות מכוניות בשטח. חשבנו שיש מירוץ סירות. אבל לקראת אחר הצהריים ראינו שכל המכוניות עזבו. הסתכלנו על החול וראינו אבנים נהדרות, הבנו שאנשים פשוט באו לאסוף את האבנים. וכך התחלנו את בולמוס (מילת תיאור לרצון עז) איסוף האבנים. השמש שקעה כבר כמעט החשיך, ומשפחת אלף (אנחנו) ממשיכה לאסוף אבנים. קנינו מכשיר לליטוש האבנים, וכך אספנו יותר ויותר אבנים עד שנוצר אוסף שעד היום, 45 שנה אחר כך, משחקים בו כל נכדינו. לפני שעזבנו את ניו זילנד, הכין גדעון עדיים (שרשראות) מהאבנים ונתן מתנות לאמהות של החניכים. במסיבת הסיום, כתבו החניכים שיר על משפחת אלף שאוספת אבנים ונתנו לנו מתנה אבן למזכרת.

כל שנה בקיץ, היה מחנה לכל החניכים מכיתה א' ועד לבוגרי אוניברסיטה. את המחנה קיימו בחווה בה זורם נחל עם מים צלולים ומטעים, ששם עבדו החניכים. את שלושת הילדים רחצתי בנחל, וכל שלושת השבועות חיינו באוהל מסודר. בערב שבת, כשאני מלווה את השירה באקורדיון, שרנו שירים עבריים. בשבת אחת בבוקר עברנו את הנחל, שם גרה משפחת היפים עם שלושה ילדים. האב היה צייר והתפרנס ממכירת צלופחים שצד ורהיטים קטנים שהיה בונה. כשעברנו את הנחל פגשנו בו, הוא שאל מה שרנו ביום שישי, כי אשתו עמדה בחוץ כל הלילה ובכתה. אמרנו לו ששרנו שירים ישראלים. הוא אמר "עכשיו אני מבין. אשתי, קוראים לה דינה, היא נולדה בישראל וחייתה בקיבוץ בתור ילדה, ואימא שלה התגרשה ועזבה לניו זילנד." דינה לא עזבה אותנו לרגע אחד. היא ביקשה שנספר לה על ישראל ולא שבעה מלשמוע. שלושת הילדים הסתובבבו במחנה ערומים והשתתפו איתנו בכל הפעילויות. לפני שעזבנו, תומס האב נתן לגדעון תמונה שצייר, החווה בה היה המחנה. התמונה תלויה עד היום בביתנו וכל אחד ממבקרינו מלא התפעלות ממנה.

תמונות שצייר תומאס, חוף אוקלנד

כבשים בניו זילנד

הזוית האישית

הנכדה נעמי: היה לי ממש מהנה ולמדתי המון!

סבתא מירי: היה טוב, קירב בינינו ואני מקווה שזה סיקרן את נעמי לדעת עוד.