מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל ברודי לבית קלוש, נולדתי להוריי, רבקה ויונה קלוש בעיר רחובות. נקראתי רחל על שם דודה של אבי ז"ל.

בית ההורים

הוריי נולדו וגדלו בכפר בצ'כוסלובוקיה (שמו מוז'וי). שניהם ניצולי שואה שחזרו מהתופת. אמי הייתה במחנה השמדה אושוויץ ואבי היה בסיביר, נלקח על ידי הרוסים (הוא לא הרבה לפרט על כך).

כאשר הסתיימה המלחמה, הם חזרו לכפר. הם גילו שכל משפחתם הושמדה על ידי הנאצים, והחליטו להצטרף לגרעין של בני עקיבא במטרה לעלות לארץ. הם נסעו לנפולי שבאיטליה והמתינו לאוניית מעפילים. ההמתנה ארכה זמן רב, ובזמן זה חיו במעין "קיבוץ" קטן ביחד עם כל המעפילים. שם התחתנו. לאחר תקופה עלו על האונייה "ארבע חירויות" וכשהגיעו לחופי ישראל, אוניית מלחמה בריטית תפסה אותם ושמו אותם במחנה מעצר עתלית, ומשם העבירו אותם למחנה מעצר קפריסין. שם גרו באוהלים, בהפרדה בין נשים לגברים. המורל היה ירוד מאוד, משום שלאחר השואה קיוו להיות עצמאים בארץ ישראל ושוב חיו תחת מרותו של שלטון זר. אחרי שמונה חודשים, הם קיבלו אישור עלייה לארץ. הם התיישבו ברחובות משום ששם דודתה של אמי חיה.

אבי היה מנהל עבודה בחברת בניין שבנתה את בנייני האומה. אמי הייתה עובדת במעברת זרנוגה למעפילים.

כשהייתי בת 3 עברנו למושב משואות יצחק בעקבות עבודה של אבי בבניית שכונה חדשה במשואות יצחק. כשהגענו למשואות, בהתחלה גרנו בצריף בתנאים קשים בלי מקלחת ושירותים. אחרי כחצי שנה עברנו לצריף משופר עם מקלחת ושירותים, שם גרנו שלוש שנים עד שבנו לנו בית.

לאורך השנים גדלתי עטופה בצמר גפן, כמאפיין לניצולי שואה.

זכרונות ילדות

חבריי היו בני השנתון שלי מהמושב וילדי השכנים. בכל יום אחרי בית הספר היינו משחקים בחצר עד החשכה במשחקי ילדות עד שקראו לנו לחזור הביתה. למדתי בבית ספר אזורי שפיר 12 שנות לימוד. למדנו את כל המקצועות הסטנדרטיים, ובנוסף למדנו חקלאות. במסגרת לימודי החלקאות הייתה לנו גינה גדולה שטיפחנו, חלק מירקות הגינה נמכרו וחלק לקחנו לבית. הייתה לנו תלבושת אחידה רק בתיכון.

היה לי מורה מיוחד מאוד, שטיפח מאוד את הנושא החברתי והעשיר את הידע שלנו מעבר לחומר הנלמד. המורה היה סמל למורה טוב, מצד אחד כיבדנו אותו ומצד שני הוא ידע להיות מעין "חבר" שלנו. שמרנו עליו שנים רבות אחר כך והוא אפילו הזמין אותנו לחתנותו. לדאבוני הוא נפטר בגיל צעיר.

במשואות, ישנו מושג של חברות הילדים, שכל חברת גיל נקראת חברה עד גיל תיכון, ובתיכון יש חברה אחת של כיתות ט'-י"ב. היינו בחברה אחת, אלחנן ואני. באחד הטיולים, ישבנו בערב בקומזיץ אחד ליד השני ודיברנו והכרנו לעומק. יצאנו ארבע שנים, בשנה הראשונה היינו ביחד בבית ספר תיכון. בכל יום הייתי מביאה לו ארוחת עשר מהבית והיינו מבלים את ההפסקות ביחד. כשסיימתי י"ב התקבלתי להיות מדריכה בבית ספר שדה לשירות הצבאי, ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. הקורס הופסק, וחזרתי לעבוד במשק. החזקתי את ענף הלול עם עוד חבר שלא גוייס מסיבות רפואיות למלחמה. בזמן עבודתי בלול החלטתי סופית להיות צמחונית בגלל שראיתי את תהליך גידול העופות והתרופות שהם מקבלים.

שלושה חודשים לאחר המלחמה כשבתי הספר שדה היו סגורים התגייסתי כמורה-חיילת ושירתי בדימונה בבית ספר יסודי בכיתה ג'. לאחר שנה, התחתנתי עם אלחנן והשתחררתי מהצבא. מאז ועד היום אנחנו גרים במשואות יצחק. נולדו לנו ארבעה ילדים ו- 11 נכדים.

סיפור חיי

לפני כ 30 שנה נודע לנו שלאלחנן בעלי יש מחלת כליות, וייתכן שבעתיד יצטרך לעבור השתלת כליה. חשבתי שכשזה יגיע אני ארצה להיות התורמת. לפני כשנה, הבנו שצריך להתארגן. ביצעתי את כל הבדיקות הנדרשות, ולשמחתי עברתי (רק 40% עוברים). לפני כתשעה חודשים, תרמתי לו בהצלבה כליה ואני מאוד שמחה על המעשה. המעשה היה מובן מאליו מבחינתי, אבל תגובות סביבתי היו כאילו הדבר לא מובן מאליו כלל. לשמחתי, ההשתלה עברה בהצלחה ובעלי חזר לתפקוד מלא ולא נזקק לדיאליזה (טיפולים אגרסיביים יותר).

מאז, כל ערב לפני השינה הוא שר לי: "אשת חיל מי ימצא". אני מאחלת שהוא יזכה לשיר לי עוד הרבה שנים בבריאות טובה.

הזוית האישית

רון הנכד המתעד: הראיון עם סבתא שלי היה מעניין מאוד, נחשפתי לצדדים בעברה ובאישיותה שלא הכרתי קודם.