מאגר סיפורי מורשת

אנחנו משפחה ברוכת ילדים, בת 10 ילדים. אני נולדתי לפני האחרון, נולדתי בכפר בוזה. בגיל שש עזרתי להוריי בעיקר ברעיית צאן ובשלב מסוים רוב אחי ואחיותיי עלו ארצה ברגל. בתקופה זו היו איסורים ע"י הממשלה לעזוב את אתיופיה והוריי קיבלו קשה את רצון אחיי לעלות ארצה דרך סודן היות שמעבר לאיסור ישנן סכנות של שודדים ודרך מדברית וגם ההגעה לסודן שאם תיחשף זהותם היהודית זה עלול לסכן אותם לכן היה מאוד קשה להורים.

עברו שלוש שנים עד שקיבלנו הודעה שהם שעלו לארץ בהצלחה ואף שלחו תמונות וכסף בדואר להורים. אני זוכר שהייתה בכפר צהלה גדולה בגלל שהצליחו להגיע בשלום והתמונה הוכיחה הכל. בשלב זה הייתי "הבכור", ולכן מעבר לרעיית צאן הייתי עוזר לאימי בעבודות הבית כגון לטחון את החיטה. באתיופיה לא היו מטחנות קמח כמו היום אז היינו מרסקים את החיטה באמצעות אבנים ומפיקים קמח כמו בימי קדם. היו שלבים שהגויים היו מתנכלים לנו, מרביצים וגונבים את הצאן והבקר שלנו ביום ובלילה. היינו צריכים להתגונן והם היו קוראים לנו בשמות גנאי כמו פלשה – (שפירושו אדם שנעקר מאדמתו) אני זוכר לילות שלא ישנתי.

בגיל 15 אבי קנה לי נשק ולימד אותי לירות בו בכדי למנוע את גניבת הצאן והבקר. אני זוכר שהייתה לי כמיהה ללמוד אך הוריי לא אישרו לי מכיוון שלא היה מישהו שיעזור להם בחקלאות ובעבודות הבית לעומת זאת אחי הקטן התחיל ללמוד.

בשנת 1989 מכרנו את הצאן והבקר ואת שאר הנכסים והתחלנו את המסע לכיוון אדיס אבבה יחד עם היהודים שהיו בכפרים הסמוכים והקדמנו לכיוון גונדר. המסע לגונדר ארך כשלושה ימים ברגל ומשם טסנו לאדיס אבבה, טיסה של שעה. באדיס אבבה הגענו לשגרירות הישראלית לצורך רישום והזדהות היהודית כלומר היינו צריכים להציג שאנו אכן יהודים, על פי הרישומים מתבצעים התורים לעלות לישראל.

היו מחנות ריכוז באדיס (בשגרירות אתיופיה) היות שהעלייה הזו הייתה חשאית אז הייתה מגבלה לעלות בכמויות גדולות עד שהוחלט על "מבצע שלמה" בגלל אילוצי מלחמה שהלכה והתגברה. ב"מבצע שלמה" הוחלט על העלאת כל היהודים. לפני החלטה זו כל משפחה הייתה עולה לפי התור שנקבע ע"י השגרירות הישראלית באדיס, בזמן ההמתנה באדיס היינו בקשר טלפוני עם האחים שהגיעו לישראל ואף יצרו לחץ על הגורמים הקשורים לעלייה כדי לזרז את העלייה שלנו. בשנת 1991 לאחר שנתיים שעזבנו את הכפר, הגיע תורנו לעלות לישראל עם הוריי.

האחים שבארץ ידעו על יום העלייה לאחר ששוחחנו בטלפון וכולם הגיעו לשדה התעופה לקבל את פנינו וזה היה מאוד מרגש שהמשפחה מתאחדת שוב לאחר 15 שנים שלא התראנו. משדה התעופה עברנו למרכז קליטה בעכו שם התגוררנו במשך 4 שנים עד שעברנו לדירת קבע בקריית ים.

אימי מבוגרת ומקבלת קצבת זקנה ואבי נפטר בעודו באתיופיה. התחלתי ללמוד באולפן בכפר הנוער חופים ולאחר שנתיים עברתי לכפר הנוער ימין אורד ובעניין הכסף, אחיי שבאו ברגל עזרו לי לסיים את 12 שנות לימוד שנות לימוד עם בגרות מלאה שאפשרה לי להמשך הלימודים האקדמיים למדתי באוניברסיטת אריאל לימודי הנדסה (מהנדס חשמל ואלקטרוניקה) סיימתי את לימודי ב2007. התחלתי לעבוד בחברת חשמל בשנת 2009 עד היום אני עובד בחברה. אני לומד תואר שני במנהל עסקים בקריה האקדמית אונו.

אני נשוי לזיוה, הכרנו באירוע של קרוב משפחה משותף ואני חיזרתי אחריה, ואפילו עשיתי תאונה קלה מרוב שהוקסמתי ממנה. באיזה שהוא שלב היא לא רצתה לצאת איתי ועשיתי שביתת רעב וירדתי 6-5 קילו. לקח שנים רבות עד שהיא הסכימה לצאת עימי. לאחר ההיכרות היו עליות ומורדות ולחץ משפחתי עד שכבשתי אותה. ובסוף התחתנו והקמנו משפחה למופת עם ארבעה ילדים מקסימים ואנו נשואים 14 שנים באושר.

הזוית האישית

דותן הבן: היה לי מאוד מעניין ומסקרן לגלות דברים שקרו בילדותו של אבי והרגשתי שנקשרנו יותר בעקבות הסיפור.

אבא ברוך: שמחתי על ההזדמנות שבני שואל אותי על עברי ובאופן אישי שמחתי לחלוק איתו את הסיפור האישי שלי והרגשתי שהוא מתעניין בי ובהזדמנות זו אני רוצה להודות לבית הספר "גלילות" ולבני על הזדמנות להעביר את סיפורי לדורות הבאים תודה.