מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי דינה חייקין. אני נולדתי בעיר לנינגרד שבברית המועצות בשנת 1938. להוריי קראו חוה וישראל בורטניק. אמי חוה, גדלה באוקראינה, בעיירה קטנה ליד העיר אומן. אבא שלי ישראל, גדל בדיוק באותה עיירה כמו אמי והם הכירו אחד את השנייה טוב, כבר מהילדות.

הוריי התחתנו בשנת 1928 וחיו חיים נורמליים ומאושרים עד שנת 1934. באותה שנה התחילה תקופה גדולה של רעב באוקראינה, והוריי כמו עוד הרבה משפחות אחרות, חיפשו מקום חדש לבסס בו את חייהם. הם עברו לעיר לנינגרד ושם ביססו את חייהם מחדש. בשנת 1938, אני נולדתי וחיינו היו טובים ורגועים עד שנת 1941.

בשנת 1941 התחיל המצור של הנאצים על העיר לנינגרד. אמא שלי החלה לעבוד במפעל לייצור כלי נשק, ואבא שלי נשלח להילחם בנאצים. הפרידה מאבא שלי הייתה מאוד קשה. למרות שהייתי בסך הכול בת שלוש, אני זוכרת את העצב הגדול שהיה בעזיבתו. אמי הייתה מאוד מותשת ועצובה מהמצב אך היא הייתה חייבת להמשיך בחייה בתקווה שתצליח להתאחד עם בעלה בעתיד. בשנת 1943, המפעל בו אמי עבדה הועבר אל העיר אורל, הנמצאת בגבול רוסיה קזחסטן, על מנת להתרחק מאזור המלחמה ומהפצצות הנאצים. המעבר לאורל לא היה פשוט, הייתי צריכה להתרגל לסביבה חדשה, גן חדש וחברים חדשים, והעובדה שלא ידענו מה מצבו של אבי ישראל, הקשתה עוד יותר.

בשנת 1944 חבר שנלחם יחד עם אבא שלי, ישראל, הצליח למצוא אותי ואת אמא שלי. הוא סיפר לנו שישראל נפצע קשה במלחמה ושהוא איבד את אחת מידיו, אבל הוא חי, מתפקד ומחכה בקוצר רוח לפגוש אותנו.

בסוף שנת 1944 הצלחנו למצוא את אבא, האיחוד המחודש שלנו היה מאוד מרגש, שוב היינו משפחה אחת גדולה ושמחה!

בשנת 1945 נגמרה המלחמה וחזרנו לעיר לנינגרד. אבא שלי חזר לפנינו כדי לוודא שיהיה לנו היכן לגור. אחרי שהממשלה סיפקה לו דירה, אני ואמא הצטרפנו אליו ושוב גרנו כולנו יחדיו.

באותה השנה התחלתי ללמוד בבית הספר. בשעות הצהריים, אחרי בית הספר, רוב הילדים היו הולכים לשחק יחד, בעוד שאני הייתי הולכת ללמוד מוסיקה. את רוב ילדותי ותקופת נעוריי השקעתי בלימודי הנגינה בפסנתר. לפעמים, כאשר הייתי מנגנת שעות על גבי שעות אמא שלי הייתה צועקת: "תסגרי כבר את הפסנתר, אני לא יכולה לשמוע !"

בשנת 1952, כאשר הייתי בת 16, התחלתי לעבוד כמורה לפסנתר, על מנת שאוכל לממן בעצמי את הלימודים באקדמיה למוסיקה של לנינגרד. למרות שהייתי בסך הכול בת 16, כבר אהבתי ללמד ולמעשה, הקדשתי את כל חיי להוראת המוסיקה והחינוך המוסיקלי.

בשנת 1961, כשהייתי בת 23, התחתנתי עם אלכסנדר חייקין,  בחור שחי כמוני ברובע היהודי של לנינגרד. אנחנו הכרנו דרך חברים משותפים מהשכונה.

אלכס חייקין, בעלי, נולד בשנת 1936 בעיר לנינגרד. אביו ושני אחיו נפטרו בתחילת מלחמת העולם השנייה, כאשר הוא היה בן 3. אלכס ואמו היו בין היחידים שנשארו בעיר לנינגרד במהלך המצור הגדול. במהלך אותו מצור הרבה אנשים נפטרו מרעב והאנשים שעדיין נשארו בחיים היו מחפשים את הגופות כדי לדעת מי נפטר. יום אחד, נכנסו לביתם של אלכס ואמו ומצאו את אלכס הקטן בן החמש, מסתכל על אמו השרועה על הרצפה. מאותו יום הוא חי בבית היתומים.

כאשר היה בן 16 הוא הלך ללמוד הנדסה באוניברסיטה. הוא סיים תואר ראשון ותואר שני בהצטיינות, והחל לעבוד בחברה להנדסת הביוב ואספקת המים של רוסיה.

בשנת 1969 נולדה בתנו הראשונה – אלה, ובשנת 1976 נולד בנינו השני – זאב. בתקופה זו האנטישמיות בברית המועצות גברה. אני לא הרגשתי בכך מכיוון שכל התלמידים אותם לימדתי בעבודתי, היו יהודים ומכיוון שגרנו ברובע היהודי של לנינגרד.

בניגוד אלי, בעלי אלכס סבל מאוד מהאנטישמיות. בעבודתו הוא היה מאוד דחוי חברתית, וכאשר פעם אחת הוא היה צריך לצאת מגבולותיה של רוסיה למטרות עבודה הממשל לא אישר לו, מכיוון שפחדו שהוא יברח לארץ ישראל. מסיבה זו הוא ביקש ממני לעלות לארץ ישראל. ההחלטה לא הייתה פשוטה כי הייתי צריכה להשאיר מאחור את אחותי הבכורה, את הוריי ואת כל חבריי. המעבר למקום חדש, היה כרוך בפחדים רבים, אבל למען עתיד ילדינו החלטנו לעלות לארץ ישראל. בשנת 1978 הגענו בהצלחה למדינת ישראל וגרנו שנה אחת במרכז קליטה א’ בעיר באר שבע. לאחר שנה זו עברנו לבית חדש בשכונה יא’.

אני עבדתי כמורה לפסנתר בקונסרבטוריון באר שבע ובמרכז המוסיקה אשכול. אני מאוד אהבתי ללמד מוסיקה ובגלל זה המשכתי לעבוד עד גיל 72.

גם ילדי הלכו בדרכי, בתי אלה למדה לנגן על פסנתר ובני זאב למד לנגן על כינור.

בשנת 1997 נולדה נכדתי הראשונה, לידר, וכשנתיים לאחר מכן נולד הנכד השני שלי, יובל. כעבור שמונה שנים נולדה נכדתי השלישית, תמר, וכשנתיים לאחר מכן נולד הנכד הצעיר שלי, נדב. לפני שבוע, נכדתי הבכורה לידר התארסה ואני מקווה שבקרוב אזכה לנינים.

אחד התחביבים שלי במהלך הפנסיה הוא לעשות הליכות בשכונת רמות בבאר שבע, בה אני מתגוררת כיום.

נכדיי, תמר ונדב הלכו בדרכי. כיום הם מוסיקאים ואת שניהם אני מלמדת פסנתר.

לסיום, הייתי רוצה להגיד לדור הצעיר: "אם אתה אוהב את מה שאתה עושה ואם אתה משקיע את כולך בזה, אתה תוכל לעבור כל אתגר ותוכל לכבוש כל פסגה וכל מטרה אליה תרצה להגיע"

הזוית האישית

מספרת, דינה חייקין: מאוד נהניתי להעביר את סיפור חיי לדורות הבאים. זו מטרה מאוד חשובה ואני מאוד שמחה שיצא לי להגשים אותה. מתעד, נדב חייקין: מאוד נהנתי לעבוד יחד עם סבתא שלי. המפגשים בהם ראיינתי אותה, חיברו אותנו מאוד ולימדו אותי הרבה דברים חדשים על משפחתי.