מאגר סיפורי מורשת

שמי יצחק רודל, אני אב לשלושה ילדים וסבא לאחד עשר נכדים. נולדתי בחיפה בשנת  1945 ומאז ועד היום אני גר בחיפה. אני גר עם רעייתי שלומית, אותה הכרתי עוד בנעורי.

היום ברצוני לספר לכם סיפור על אהבה, סיפור אמיתי. אומרים שהכלב הוא חברו הטוב של האדם, ואני יכול לאמת את האמירה הזו. היה לנו כלב דוברמן בשם נץ במשך כ-16 שנים.

את הכלב פגשתי כשבאתי למוסך שלי לתקן את הרכב וראיתי חמישה גורי דוברמן בחצר המוסך, אחד היה חום והשאר שחורים. היות והוא היה יוצא דופן בצבעו, נידו אותו שאר הכלבים, והוא היה הכי קטן, מסכן ורזה. הוא היה בפינה ולא השתתף בהשתוללות שלהם. ראיתי אותו מביט לכיווני ומיד התאהבתי בו. שכנעתי את המוסכניק לתת לי אותו והוא אמר רק אם תשלם את הזריקות. שילמתי ומיד הסכמתי לקחת אותו. כעת היתה לי משימה: איך לשכנע את אישתי להכניס אותו הביתה.

באתי הביתה ואמרתי לה שהבאתי כלב לבנינו מתן ולבנותינו יפעת וסיגי. הילדים שמחו והבטיחו לטפל בו בנאמנות, לנקות אחריו ולטייל איתו לפני בית הספר, בבוקר ובערב לפני השינה. הלחץ המשפחתי הצליח כך שאישתי שלומית התרצתה וישר הביאה לו אוכל וחלב.

מיותר לציין כי התלהבות הילדים והבטחתם לטייל עם הכלב ולנקות אחריו החזיקה כשבוע שבועיים בלבד. כל היציאות עם הכלב "נפלו" עליי ועל אשתי. היות והוא גדל להיות כלב גדול וחזק הוא משך את אשתי בכוח והיא היתה צריכה לרוץ אחריו, היא לא יכלה להתמודד עם זה….

נץ הפך לבן בית אצלנו, הוא אכל וישן לידנו היא גם שיחק עם ילדינו ואיתנו וכל הזמן קנינו לו משחקים חדשים. כשנולדו הנכדים הזהירו אותנו אנשים שלא מחזיקים כלב דוברמן בבית אלא בחצר קשור. נץ לא רק אהב את נכדינו הוא גם קרא לנו בנביחה כל פעם שמישהו היה "עושה" בחיתול או התעורר משינה והוא בוכה.

כאשר טיילנו עם נץ בחוץ, השכנים צחקו ואמרו כי הוא מטייל איתנו ולא אנחנו איתו מכיוון שהוא היה זה שמשך אותנו וכיוון אותנו למקומות שרצה ולא להפך.

"לנץ הייתה חיבה מיוחדת לטלוויזיה והוא היה יושב איתנו על הספה עם רגליים אחוריות על הרצפה והטוסיק על הספה בדיוק כמו בן אדם. נץ לא נתן לאף אחד לשבת צמוד אלי וכאשר מישהו בא או ניסה לחבק אותי או נותן לי יד הוא היה מפריד בנינו עם האף שלו.

נץ יישאר תמיד בליבינו ולא נפסיק לספר עליו ולהתגעגע אליו.

הזוית האישית

סבא: התרגשתי לפני כל מפגש.חיכיתי לספר את סיפורי ולראות את נכדתי. נהנתי ממראה שיתוף הפעולה של הסבים והסבות בהנחיית המורה ניבה. בנוסף לזה הרגשתי שהשקיעו באירוח ובתשומת הלב להצלחת המפגשים.

סבתא: נהנתי להגיע למפגשי הקשר הרב דורי עם נכדתי בהנחיית המורה ניבה. ציפיתי כל פעם מחדש למפגש הבא. עם כל הסיפורים על נץ התחלתי להתגעגע אליו ולהיזכר בפרטים מן העבר.

שני: בעקבות המפגשים הגעתי למסקנה סופית שכלב הוא באמת חברו הטוב של האדם. גיליתי שנץ היה הרבה יותר נאמן משחשבתי מהסיפורים הקודמים שסיפרו לי. גיליתי סיפורים נוספים על סבי וסבתי מצד אמי.