מאגר סיפורי מורשת

מתוך סיפור אוטוביוגרפי שכתב סבא על חייו בשנת 2000.

הרקע

אני חיים יחיא (יחיאל) בן סעד חיים בן יחיא. נולדתי בתימן, בח' בחשוון תרצ"ט, בעיירה נשור שנמצאת בסמוך לעיר צנעה (צעדה). הוריי, סעד ונעמי (נעמה), התחתנו בהיותם בני 13 ו-11, שניהם התייתמו מהורים בגיל צעיר מאוד, הכירו בשידוך, אך ביחד היו המאושרים באדם, אהבה והבנה שררו ביניהם, הם היו ממש זוג משמיים. אהבתם זה לזו לא ידעה מעצור ולא ידעה גבול, חייהם היו ורודים.

הילדות

האהבה הגדולה הזו בין הוריי הביאה לעולם חמישה ילדים. לצערי, כולם הלכו לעולמם בטרם עת ואני נותרתי בן יחיד. בהיותי בן 18 חודשים, אבי הלך לעולמו במפתיע, בהיותו בן 25.

לאחר מותו של אבא, חייה של אימא הפכו לגיהינום בלתי יתואר: עוני, צער, כאב ודיכאון. המשפחה המורחבת לא הקלה על יגונה החדש של אמי ולא עזרו לה בתנאי החיים המורכבים להם נקלעה בגיל צעיר. העוני והתנאים הקשיים בהם חיינו גרמו לאימא לחלות, כתוצאה מצער, רעב ותסכול הגיעה אימא למצב של בין חיים ומוות.

הדודים שלי, אברהם וגמיל, שמעו על מצבה הקשה של אימא ולקחו אותי לחזקתם מבלי ידיעתה, הייתי בן 20 חודשים. גם כשהתאוששה ממחלתה, הדודים סירבו להחזיר אותי לחיקה של אמי. החיים אצל הדודים היו קשים מאוד! גדלתי כילד אומלל. מגיל 3 הייתי חוטב עצים ושואב מים.

עלייה וקליטה בארץ

בתחילת שנת 1949 החלו להתארגן לעלייה לארץ ישראל, כחלק ממבצע "מרבד הקסמים". התחלנו למכור רכוש ולקנות בעלי חיים בכדי להעמיס את הציוד, הנשים והילדים, כל התהליך לקח כשנה.

בסוף שנת 1949 החלה התזוזה לכיוון ארץ הקודש, לכולם דאגו להנעלה, לבוש ולכל הצרכים הנדרשים, ואילו לי לא קנו לא הנעלה ולא לבוש מתאים, וכן לא לקחו אותי בחשבון עם הילדים והנשים שצריכים להסיע בעזרת הבהמות. לכן, אני בתור ילד בן 10 הייתי צריך לעשות את כל הדרך מתימן לכיוון הארץ המובטחת בכוחותיי בלבד. לא פעם התחננתי שיעלו אותי על הבהמות כדי שאוכל לנוח ולהתאושש, תמיד נעניתי בשלילה.

במשך שמונה חודשים ארוכים, לאחר מסע מתיש בלי מנוחה פרט לשבתות וחגים, סוף סוף הגענו לחאשיד עדן. במחנה העולים בעדן, הסוכנות הקימה במקום מאות אוהלים, כל משפחה קיבלה אוהל. הסוכנות אילצה את משפחתו של דוד גמיל לקבל אותי לאוהלם. הם דאגו לגרום לי לבעיות ורוב הזמן היו מגרשים אותי מהאוהל, אפילו את שקית הממתקים הקטנה שהעובדת הסוציאלית הייתה מחלקת הם לקחו ממני בכוח.

ביום שישי בצהריים קיבלנו הודעה שעולים למטוס לכיוון הארץ. במטוס כולם היו מפוחדים ונבוכים, דחוסים וצפופים על רצפת המטוס. טלטולים, בהלה, צרחות, בכי, הקאות, נזרקים האחד על השני. לפתע הכל שקט והמטוס התייצב, הודיעו שהייתה תקלה במנוע ועוד שעה נוחתים בארץ. בתעודת העולה הייתה כתובה הערה – כל אלו ניצלו מתאונת מטוס. הנחיתה בשדה התעופה לוד הייתה בערב שבת, סביב חצות.

העבירו אותנו לבניין ענק והתחילו לרשום את המשפחות, כל אחד צוייד בשתי שמיכות, מיטה מתקפלת מברזנט, כיבוד קל, לחמניה עם שוקולד וכוס תה. לאחר מכן העמיסו אותנו על משאיות והעבירו אותנו למחנה העולים "עין שמר", שער מנשה של מחנה ב, זה היה בחודש אוגוסט 1950.

הורידו אותנו מהמשאיות וחילקו אותנו לאוהלים וכן חילקו לנו תלושי מזון. התנאים במחנה היו קשים מנשוא: הקור, הרעב, הדוחק, אי הוודאות. כל תושבי המחנה הפכו לאנשים מתוסכלים, עומדים כולם אל מול הלא נודע.

במחנה ראיתי שלג בפעם הראשונה, זה היה בשנת 1950, זו הייתה חוויה אך חוויית גיהינום. לאחר שמונה חודשים הועברנו למעברת רחובות. ברחובות החלו ברישומים לבית הספר ולעבודות, אין יותר תמיכה ממשלתית. הדודים החלו לעבוד בפרדס, הנשים נשארו באוהלים בחוסר מעש, והילדים נשלחו לבית הספר, שהיה מספר אוהלים בקצה המחנה. אותי הדודים סירבו לשלוח לבית הספר, הם טענו שאני צריך לדאוג ולפרנס את עצמי, וכי הם אינם יכולים לפרנס אותי. כאשר הייתי חוזר מהעבודה הייתי גונב לבני הדודים שלי מחברות וספר תנ"ך ומנסה ללמוד, כאשר הדודים היו מגלים על מעשיי היו מסיתים את הילדים נגדי, שהיו מכים אותי ולי אסור היה להחזיר.

האיחוד עם אימא

נודע לי שאמי הגיעה לארץ ושהיא במעברת מסמיה, שמונה שנים עברו מאז שראיתי אותה.

רציתי לנסוע לבקר אותה. כאשר שמעו הדודים שאני מתעניין בדבר, חטפתי מכות רצח, הם לא הסכימו בשום פנים ואופן שאבקר אותה. לא עשיתי חשבון והלכתי ממעברת רחובות ועד מעברת מסמיה ברגל. יצאתי מוקדם מוקדם בבוקר והגעתי בערב – 30 ק"מ הלכתי ברגל, בלי אוכל ובלי מים ויחף.

כשהגעתי למעברת מסמיה מצאתי את אימא, היא שמחה, אך הייתה מפוחדת מבעלה, היא ידעה שהוא לא יאהב אותי, ובכל זאת קיבלה אותי וישנתי לילה בחיקה. רגע זה חרוט בזכרוני עד סוף ימיי. למחרת בבוקר נתנה לי משהו לאכול, וחזרתי חזרה באותה הדרך שבאתי.

כשהגעתי חזרה למעברת רחובות לדודים, הם הענישו אותי והרביצו לי על זה שהלכתי לאימא. לא הגבתי, קיבלתי את המכות כעובדה קיימת.

ההיכרות עם מרים והקמת המשפחה

באחד מימי הקיץ בשבת בהירה ושזופת שמש, היה גיוס המשך לקטיף פלפל גמבה. לאחר שהפלפל נקטף בשדה, הובל לסככה בחצר הקיבוץ למיון ואריזה, אותה ביצעו חברי הנוער שהיו בקיבוץ באותה העת. בעודנו ממיינים את הגמבה, הגיעו אורחים מתל אביב לבקר משפחה בקיבוץ. בין אותם אנשים הייתה תימניה נאה, מרים שמה. במשך כל היום היינו ביחד, בערב חזרה לתל אביב ולמחרת בערב הופיעה בקיבוץ וביקשה שאעזור לה להיקלט בקיבוץ. הפעלתי קשרים ותוך שבועיים התקבלה לניסיון בקיבוץ, קיבלה חדר לידי וכך הקשר בינינו התחיל להיות יותר מוחשי ויותר רציני. פעם הייתה נכנסת לבקש סוכר או קפה. התפתחה בינינו אהבה אמיתית וטהורה.

החלטנו שעליה לנסוע לתל אביב ולספר עליי להוריה, לקבל את הסכמתם, להציג אותי בפניהם ולקבוע חתונה. למחרת כבר נסעה וכעבור יומיים כבר ביקרנו אצלם. כשהגעתי לבית הוריה בתל אביב קיבלו אותי זוג זקנים נחמדים, אבא קטן, רזה ועדין נפש ואימא גבוהה, מלאה וחשדנית. הסברתי להם שאני רוצה להתחתן עם בתם, אך המטרה שלי אינה רק החתונה, אלא אני רוצה הורים שיהיו לי לאב ואם. מצא חן בעיניהם ושהם מקבלים אותי כמו שאני למרות שאני קיבוצניק חסר כל. לאחר שסיכמנו בינינו, החלטנו לנסוע לדודים ולאימא שלי כדי שיכירו אותה וכן לנסות לקבל עזרה לחתונה. לאימא אין אפשרות לעזור בגלל בעלה וגם אין לה מאיפה. לאחר מו"מ קל עם הדודים כל אחד מהם הבטיח לעזור לנו בסך של 150 לירות.

קבענו תאריך לחתונה: 20.12.1960 וקבענו שהחתונה תתקיים במועדון השכונה, בשכונת עזרא בתל אביב. ביום החינה בבית הוריה של מרים, הופיע קרוב משפחה שבאמתחתו ההזמנות שהבאתי לדודים, הוא הודיע לי כי הם לא מחלקים את ההזמנות ליתר המשפחה, לא מגיעים לחתונה ולא משתתפים בהוצאות החתונה כפי שהבטיחו.

באותו הרגע חרב עליי עולמי מבושה ומכעס, על העוול שעשו לי בערב החינה, כשכל הבית עמוס באורחים. מרוב כאב וצער יצאתי לגינה והתחלתי להתייפח בבכי. הורי הכלה ואחיה יצאו אליי ואמרו לי: "אין לך מה לדאוג, אתה בננו ואחינו לכל דבר." רק דודה אחת מאחי אבי הגיעה לחתונה עם ילדיה, שמה מנצורה. היא וילדיה רוממו את רוחי מאוד ביום חתונתי. למחרת החופה נסעתי עם רעייתי החדשה לביתה כדי להודות לה וכן כדי שתכיר את מרים.

בספטמבר 1961, בני בכורי אושרי סעד נולד. בשנת 1962 חזרנו לקיבוץ מענית, שם נולדו לי שלושה ילדים נוספים: סלעית, כרמית ואורן. בשנת 1969 המשפחה התחילה ללחוץ עליי לעזוב את הקיבוץ ואמרו כי יעזרו לנו ברכישת דירה בעיר הגדולה. אשתי ואני רכשנו בית בגבעת אולגה ובמרץ 1970 עזבנו את הקיבוץ, אושרי בן 8 וחצי, סלעית בת 6 והתאומים כרמית ואורן בני שנתיים וחצי. בבוקר עבדתי במפעלי נייר, בערב ניקיתי את תנורי המפעל והבריכות ועל כך קיבלתי שכר טוב.

הגיוס למשטרה

תוך כדי העבודה במפעלי הנייר, עברתי בדיקות ובחינות להתקבל לשירות המשטרה. לאחר כחודשיים במפעל הנייר קיבלתי זימון להתגייס למשטרה. לאחר שקיבלתי את המדים וגוייסתי חזרתי למפעל להודיע על התפטרותי, במפעל קיבלו בצער את ההודעה כי הייתי חרוץ ובקיא בעבודה שביצעתי.

אכן קיבלתי את מבוקשי והייתי מבצע את העבודה לשביעות רצונם של הממונים ולאט לאט העריכו את עבודתי ונאמנותי וכל הזמו רצו שאתגייס להיות שוטר מן המניין. סירבתי כי חשבתי על המשך הפרנסה, העבודה במשטרה לא הספיקה לי כדי לכלכל את משפחתי.

העבודה במשטרה מתחילה ב4 בבוקר ונגמרת ב-12 בצהריים, כך שיש לי אפשרות לעסוק בחשאי בעבוד אחרת. כשהייתי מסיים את יום העבודה במשטרה הייתי נוסע לבית ינאי, לחופית או לכפר ויתקין ומחפש עבודות מזדמנות כמו גננות, הוצאת זבל מלולים, תיקון, נגרות, גינון ועוד.

כעבור מספר שנים, לאחר שמצבנו הכלכלי השתפר, יצאתי לקורס שוטרים בשפרעם במשך שישה חודשים, עברנו  לגור בחדרה, בשכונת ברנדייס. רעייתי מרים ואני עברנו תקופה קשה ביותר, אך תמיד התגאנו על הישגנו ועל החינוך שנתנו לארבעת ילדינו.

סבא על מדים – סבא (במרכז) מקבל דרגות במשטרה

הגשמת חלום (אימא כרמית מספרת)

"אבא שלי גדל כילד יתום ובודד, ללא משפחה חמה ואוהבת, כל חייו חלם על משפחה גדולה ועל המוני נכדים מתרוצצים בכל הבית. אבא הצליח להגשים את החלום שלו: ארבעה ילדים, עשרה נכדים אוהבים ובהמשך נוספו גם שני נינים שלצערי לא זכה לפגוש. אני זוכרת את החגים, במיוחד בשנותיו האחרונות. היינו מתאספים כל האחים והילדים באותו הבית בברנדיס, אבא מקריא את כל הברכות במבטא תימני טהור ובחיוך ענק על פניו. אני זוכרת אותו מביט בנו אחד אחד, מלא אושר ורוגע.

המשפחה תמיד הייתה הדבר הכי חשוב לאבא, הוא תמיד דאג שנהיה מאושרים, תמיד דאג לרווחת הנכדים."

בחג עם הנכדים – סבא בסוכה עם האחים שלי, ברק (משמאל) וזיו (מימין)

מפגש משפחתי: סבא (משמאל), דודה סלעית, דוד שלומי והנכדות שי, טל ואני (מימין לשמאל)

סבא יחיאל מברך בקידוש – 1991

הזוית האישית

נעמה: הקשר של סבא ושלי היה מאוד מיוחד, אני הנכדה הכי צעירה שלו ואני קרויה על שם אימא שלו, אליה היה מאוד מחובר. בשנים האחרונות עלתה לי המחשבה שאין לי הרבה זכרונות ממנו, הוא נפטר כשהייתי בת 6 ורוב הזכרונות שלי ממנו כוללים המון רופאים ובתי חולים. אני שומעת מבני הדודים שלי המון סיפורים עליו ויש בי חלק שמתכווץ כל פעם כי אני לא זוכרת את כל זה, הייתי קטנה מדי. גם 11 שנים אחרי שהוא נפטר, אני מוצאת את עצמי מסתכלת מדי פעם על התמונה שלו ומדברת איתה. סבא תמיד היה איש הסוד שלי, החבר הכי טוב שלי והיה לי חשוב לעשות את התיעוד הזה עליו כדי לזכור אותו ולהכיר אותו יותר טוב. אני רוצה לקוות שהוא נמצא היום במקום טוב יותר, שיש לו שקט ורוגע מהחיים הקשים שעבר.

כרמית (אמא): התרגשות, שמחה, גאווה – אלו התחושות שליוו אותי כשנעמה ביקשה /בחרה לעשות את תיעוד המורשת על אבא שלי. נעמה הייתה בת 6 כשאבי נפטר… היא לא ממש הספיקה לחוות אותו כסבא. לכן, הרצון שלה לדעת את סיפור חייו וללמוד על שורשיה היה מאוד מרגש ואפשר גם לי לעשות פסק זמן ממירוץ היום ולקרוא איתה ביחד את הספר שאבי כתב.. שם ממש אפשר היה ללמוד בצורה מעמיקה ומפורטת על מסע חייו הלא פשוט. כשנעמה נולדה, אבי ביקש ממני לקרוא לה על שם אמו. כל כך שמחתי: סבתא שלי הייתה אישה נדירה, מיוחדת, צנועה ומלאת נתינה ואהבה.

הסיור במוזיאון עם נעמה ועם הכיתה נתן לי רגע הצצה לחברה שאיתה היא נמצאת רוב שעות היום. זו אכן תכנית מבורכת ומקרבת בין דורות. תודה על הזכות וההזדמנות.