מאגר סיפורי מורשת

אני, שרה, נולדתי בלבוב שבאוקראינה בשנת 1954. עלינו לארץ בשנת 1958 מפולין בעליה שנקראה "עליית גומולקה".

ילדותי הצעירה עברה עליי בעיר לבוב שבאוקראינה. גדלתי במשפחה חילונית מעורבת, אבי, עובדיה מינדל, היה ציוני ואמי, ריטה מינדל, הייתה קומוניסטית נלהבת. מכל החגים, החג היחידי שנחרט בזיכרוני הוא חג הפסח. את הפסח חגגנו כהלכתו, מסבים לשולחן החג ומקפידים לקרוא בהגדה מתחילתה ועד סופה. כילדה השתדלתי תמיד להישאר ערה כדי לפגוש את אליהו הנביא. כשגדלתי הבנתי שכנראה לא נפגש. היינו משפחה קטנה, שכן רוב בני משפחתנו נספו בשואה. כאשר ישבנו מסביב לשולחן החג, תמיד עמד כיסא נוסף ריק. למי? למי הוא מחכה? ולמה שנה אחרי שנה הוא נותר ריק?

אבא שלי אמר, שהוא שמור לאחינו הכלואים מעבר למסך הברזל. איזה מסך ברזל? ולמה כולאים את אחינו? היו לי הרבה שאלות, ומכיוון שלא שאלתי אותן, לא קיבלתי עליהן תשובות. הבנתי שגם הכיסא הריק, כמו אליהו הנביא, הוא חלק מהטקס של חג הפסח, ו"אחינו" לא יגיעו, ממש כמו אליהו.

בשנות ה-70, נפתח סדק, ומסורבי עלייה, וביניהם בן-דודי יולי הגיעו לארץ. ההתרגשות הייתה רבה, המשפחה שלנו גדלה… אך הכיסא עדיין נותר ריק, ואבא שלי אמר שעוד לא כולם הגיעו.

20 שנה מאוחר יותר, בשנות ה-90 של המאה הקודמת, אני יוצאת למדינות חבר העמים, כשליחה של הסוכנות היהודית, במטרה לעודד ולהביא עולים מרחבי ברית-המועצות לשעבר. במשך שבע שנים ניהלתי אולפן גדול ללימוד השפה העברית, וגם אחר כך נסעתי פעמיים-שלוש בכל שנה לעודד עלייה לארץ ישראל.

הזוית האישית

סבתא שרה: גילי נכדתי האהובה – זכיתי בנכדה חכמה כל כך, נדיבה ובעלת חוש הומור. נכדה שאין בה גן אחד של רוע. תמיד מוכנה להתחשב באחר, לעזור וללמד. כשאני משוחחת איתך, אני שוכחת בת כמה את באמת. אני אוהבת ללכת איתך לצומת ספרים ולסטימצקי, גאה לראות איך את מכירה כל כך הרבה ספרים, ויודעת לבחור בעצמך ספרים חדשים. כשאת באה אלינו עם עלמה, הלב שלנו מתמלא באושר. אני אוהבת לשמוע את השיחות שלכן, שלא נגמרות, גם בשעות הלילה המאוחרות. איזה מזל גדול יש לי שיש לי אותך. גילי: סבתא – אני רוצה להכיר אותך יותר לעומק, לחזק את הקשר שלנו וללמוד עוד על העבר שלך. אוהבת מלא, גילי.