מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיראק בעיר בצרה, עליתי לארץ בתחילת 1947 בהיותי בת חצי שנה. הורי עלו לירושלים לבקר את סבי וסבתי שגרו בשכונת זיכרון יוסף משנת 1944 ואז פרצה מלחמת השחרור. ברגע זה נקבע גורלנו להיות ירושלמים הדרך מירושלים ליתר חלקי הארץ הייתה חסומה ולא ניתן היה לעבור ב"שער הגיא" (באב אל וואד) לשפלה בשל התקפות שביצעו הכפרים הערביים.

שם משפחתי הקודם היה "סיגאווי" כי סבי היגיע מאזור מסויים בעיראק שנקרא "סוג לשיוך" משמעו שוק השייחים וכפי שהיום מכנים אדם שגר בירושלים – ירושלמי. כך גם שם – זה סיגאווי. בעיראק קראו לי פוריאל איני יודעת מה משמעו. והשם הציוני שניתן לי הוא – שושנה שם פופולארי בתש"ח… יש לי שתי אחיות ושני אחים מלבדי. הורי דברו בבית עברית וביניהם ערבית עיראקית בעגה יהודית. כשהורי פנו אלי בערבית לא שיתפתי פעולה כי התביישתי בשפה. היום אני מצרה על כך מאוד כי זוהי שפה חשובה לאזורנו.

חברי הילדות שלי הם ילדי הבית, השכונה ליד "בנייני האומה" וחברים מבית הספר, בני משפחה וחברים מהצבא. חוויות הילדות שלי בירושלים רבות ומיוחדות כי גדלתי בחצר "בנייני האומה" ולכן זכיתי לחוות את האירועים הגדולים שהתרחשו בארצנו. בשנת 1952 הוחלט להכריז על הקמת תערוכת "כיבוש השממה", שבה יוצגו הישגיה של המדינה הצעירה שחרטה על דיגלה את האתוס של חלוציות, קיבוץ גלויות, כיבוש השממה וקידמה חברתית. נזכרת אני בטקס הפתיחה כש"בן גריון" ואישים חשובים אחרים נאמו בפאטוס. שירים שהושמעו ברמקולים יומם וליל ולא נתנו לישון.

בשנת 1958 התקיימה תערוכת ה"עשור" למדינת ישראל. מלבד זאת כל הצעדות והמצעדים בירושלים חנו באזור בנייני האומה ליד ביתי. למדתי בבית החינוך על שם "ברל כצנלסון" ביס מעולה שהקנה ערכים לאהבת האדם והארץ. המורים היו משכמם ומעלה. זכיתי למחנכת "עליזה גורי "(אשתו של המשורר "חיים גורי"). בהמלצתה הופניתי למקצוע ההוראה בסמינר ע"ש "דויד ילין" בבית הכרם. זכיתי לנבחרת מורים שכל אחד מהם אישיות מיוחדת: "אבן שושן מחבר המילון העברי השלם. הסופר "יצחק שלו" אביו של "מאיר שלו", "מנשקה הראל ", "ברנר" ועוד.

התגייסתי לצבא כמורה חיילת מוסמכת ולימדתי חיילים עברית, חיילים אלו בחלקם עולים חדשים ובחלקם ילידי הארץ שהזדקקו לחיזוק בשפה העברית. לאחר כחצי שנה פרצה מלחמת "ששת הימים". ששינתה את חיי ואת ירושלים ומדינת ישראל כולה בהביטים רבים. עם תחילת ימי הכוננות ביה"ס בבסיס "משמר הנגב" נסגר ואנחנו המורות קבלנו תפקיד חדש, להיות אלה שתרכזנה את כל המתנדבים והאומנים שגויסו למלחמה על מנת לבדר את החיילים ששכבו בבונקרים ובשוחות. לדאוג להעביר אליהם את כל המתנות שעם ישראל העניק להם: עוגות , ספרים, בגדים, משחקים ועוד. המתח היה גדול ואיש לא ידע מה צופן העתיד. ישראל הייתה מאוימת על ידי שכניה. הייתה דריכות רבה. אני שרתתי בפיקוד דרום ומשפחתי התגוררה בירושלים האווירה הייתה שאסון גדול מתקרב והדאגה לבני המשפחה וחברים הייתה גדולה.

בחרתי בשיר "הכותל". כתב "יוסי גמזו". הלחין "דובי זלצר" ושרה"ברטי שלווה. השיר נכתב מיד עם סיום מלחמת ששת הימים ורבים דמעו והתרגשו כשהשיר הושמע בכל מקום אפשרי.

קישור למילות השיר

מייד עם פרוץ המלחמה ירושלים הותקפה ע"י הלגיון הירדני שהשתלט על מקום מושבו של הנציב העליון של האו"ם שמשכנו היה ב"ארמון הנציב " בירושלים.

שיר זה גרם לי לעצב רב כי במלחמה זו על שחרור "ארמון הנציב" ו"מוצב הפעמון" נפל בקרב חברי היקר האהוב "דניאל אשורי" זכרונו לברכה. דניאל היה לוחם בסיירת ירושלים. הסיירת קיבלה פקודה לכבוש מחדש את " ארמון הנציב" מידי הירדנים ולשחרר את נציב האום ובני משפחתו. בהמשך הם עברו לשחרר את מוצב "הפעמון" שהיה יעד מבוצר בכפר העוין "צור באהר". לאחר שהשתלטו עליו נותרו בשטח שני חיילים של הסיירת פגועים. דני ועוד שני חברים יצאו לחלץ אותם ונהרגו בדרכם מאש צלפים.  השיר מתאר דמויות שונות המגיעות לכותל כפי שהיה אז ומה תחושותיהן אליו. מצד אחד התרגשות לאומית כלל עולמית עם שחרור המקום הקדוש ליהודים ברחבי העולם, מצד שני הקרבנות הרבים שנגבו עם שחרורו. הזדהיתי מאוד עם הבית הראשון שמספר על הנערה שעמדה מול הכותל.

גדלתי בירושלים מגיל ארבעה חודשים. ותמיד שמעתי מהמבוגרים על החיים המשותפים עם ערביי העיר העתיקה. כילדים שגדלו בעיר לאחר מלחמת השחרור ועם נפילת העיר העתיקה לידי הירדנים, צפינו על חומות העיר דרך "מגדל יימקה" ואת הכותל ראינו בציורים בשחור לבן מהמאות הקודמות והתייחסנו אליו הערגה וקסם, (מאוד מסתייגת מהדרך בה מנוהל הכותל בימינו)

תמיד חצתה חומת לבנים בין ירושלים המערבית למזרחית. וקו שש נסע למרכז העיר וב"ממילא" היה צריך לחזור לאורך החומה לכיוון בנייני האומה, כולם חלמו לבקר בירושלים העתיקה ובמקומות הקדושים. השיר מעורר התרגשות מעורבת בעצב רב על הנופלים והשתאות על השינוי הגדול שירושלים בידי מדינת ישראל ובקרוב שגרירות ארה"ב תעבור אליה. השיר מתאר דמויות שונות ומה תחושותיהן לקיר האבנים מיד אחרי המלחמה שהמוני ישראל מגדול ועד קטן נהרו אליו. גם אותו צנחן ששחרר את הכותל ואיבד את כל חבריו בקרב אינו דומע אך משפיל מבטים ויודע שסבא שלו קבור ב"הר הזיתים" מקום בו רצו כל היהודים להיקבר (האמונה מספרת שממנו יבוא המשיח.)

השיר מעלה בי תמיד את התחושות החזקות שהיו לפני המלחמה ובמהלכה והשינוי האדיר שהתרחש לטוב ולרע. שיר זה מזכיר לי את ילדותי בירושלים הקטנה והיפה.

עזבתי את ירושלים לקיבוץ הזורע עם נישואי לבעלי היקר והאהוב ראובן דור. החיים בקיבוץ היו מעניינים וצורת חיים זאת הייתה לי חדשה, אהבתי את הפעילות התרבותית והחברה. כשנולד בננו הבכור "יובל" לא עמדתי בדרישה להשאיר את הילד בבית הילדים ללינת לילה. זאת הייתה הסיבה שלחצתי לעזוב את הקיבוץ. הפשרה הייתה למצוא מסגרת חקלאית עם לינה משפחתית וכך הגענו ל"מושב רמות" שברמת הגולן. המושב עלה ליישוב הקבע כשהגענו כך שהיינו בין החלוצים הראשונים. במושב "רמות" נולדו שלושת בנינו "רן, נמרוד ויוחאי.

במושב "רמות" הייתי שותפה להקמת ביה"ס היסודי "דליות וחינכתי דורות רבים. האווירה בביה"ס הייתה ייחודית ומשפחתית. הצוות נתן את הלב והנשמה לתלמידים שהגיעו מישובי הסביבה.

גולת הכותרת של ביה"ס הייתה התכנית ל"שנת בר המצווה". באחד המחזורים יזמתי עם תלמידי הקמת אנדרטה לזכרו של "יצחק בן מנחם" המכונה –"גוליבר" שנפל בקרב מול הסורים על חוף הכנרת בשנת 1955 במבצע "עלי זית ". לטכס חנוכת האנדרטה הוזמנו קרובי משפחתו לוחמים מפלוגה ד" שהיו כבר בני -70.

בשנת 1991 כאשר הגיעו יהודי אתיופיה במבצע "שלמה" החלטתי לצאת לחופשה ממשרד החינוך ולעזור בקליטתם. את יהודי אתיופיה פגשתי בטיול תרמילאים שיצאתי עם בעלי למרכז אפריקה בשנת 1971. במסגרתו בקרנו בכפרים "גונדר" ו"וולאקה" שבצפון אתיופיה. שם גם הם הביעו בפנינו את געגועיהם לירושלים הקדושה כשדמעות בעיניהם.

בשנת 1991 נשלחתי לברית המועצות בשליחות ללמד עברית בקהילות יהודיות באוקריאנה וסייעתי בארגון עליית בני נוער במסגרת "נעלה" לארץ. בשנת 1998 ניהלתי את מרכז "פסגה" בגולן במשך שמונה שנים. כשהמטרה והמיזם העיקרי היה: יצירת אקלים בית ספרי חברתי מאפשר ותומך בבתי הספר בגולן ויצירת השתלמויות למורים בתחומים הרלוונטיים לצוותי ההוראה.

לראובן ולי יש שניים עשר נכדים מקסימים: מתן, שי, שחר, נועה, מיה, יהונתן, איתמר, עופרי, עומרי, עלמה, עמליה וגיא.

היום אני מאושרת במושב "רמות" וגעגועי לירושלים השתנו כי העיר שינתה פניה. העיר התחרדה והאווירה ששרתה בה בימי ילדותי ונערותי כבר חלפה.

השיר שסבתא בחרה הכותל, שרה שלווה ברטי

הזוית האישית

היה כיף ומענין, זמן איכות.