הכובע של מוישה
סבא של סבי, נולד בשנת 1889 בעיירה זביחוס בגליציה פולין
סיפורה של המשפחה
קרוב המשפחה הראשון שיודעים עליו זה משה צבי פוטרמן שהוא סבא של הסבא שלי.
סבא של סבי, נולד בשנת 1889 בעיירה זביחוס בגליציה פולין. בגיל 18 הוא התחתן עם הסבתא של הסבא שלי שרה לאה ממשפחת זוננמברג מהעיירה סקרישב שפולין. הוא עבר לגור איתה בעיירה. הם הולידו 5 ילדים 4 בנות ובן.
משה צבי היה מורה בחדר ובחגים הוא היה עובר לפני התיבה בבתי כנסת הוא היה שליח ציבור.
שליח ציבור "שליח ציבור (בראשי תיבות: ש"ץ) הוא כינוי לחזן בית הכנסת, המייצג את הקהל בתפילתו לאלוהים. בתקופות מוקדמות יותר היה שליח הציבור מתפלל בקול את התפילה כולה, עבור היהודים שלא ידעו להתפלל. מנהג זה נפוץ עד היום בקהילות ספרדיות ובקהילות נוספות. בקהילות אשכנזיות מסיים שליח הציבור פסקאות שונות בקול, וקורא את הקדיש, ברכות וחזרת הש"ץ."
אשתו שרה לאה הייתה מוכרת ביום בשוק בראבו, כוסמת. המשפחה של שרה לאה החליטה יום אחד לעזוב את פולין מפני שמצבם היה די קשה והייתה להם יוזמה לעבור לארץ מתוך תקווה שיהיה להם יותר קל להתפתח.
התקבלה ההחלטה לעלות לארץ וכך הם עלו לארץ בשנת 1925. הסבא של הסבא שלי וסבתא של הסבא שלי, יחד עם שני האחים שלה. הם הגיעו לתל אביב וגרו ברחוב שינקין. מצבם הכלכלי היה מאוד מאוד קשה. האחים של שרה לאה עסקו בנגרות ושרה לאה ובנותיה עסקו בכביסה של בגדים, שקיבלו מבעל מכבסה. הן היו מכבסות את הבגדים בדוד גדול ואחר כך מייבשות את הכביסה. יום אחד הייתה תקלה גדולה וכל הכביסה נשרפה מאש. אירוע זה סיים את העיסוק, אחרי זה הם פרשו מהעסק ולא היה להם ממה להתפרנס.
האח של שרה לאה, נחום החליט להגר לדרום אפריקה ולחפש שם את מזלו. הוא אמר לבעל הקיוסק בשנקין שייתן למשפחה, כל יום כיכר לחם. הוא הבטיח ל בעל הקיוסק, שאחרי שהוא יסתדר בדרום אפריקה הוא ישיב לו את כל הכסף. אכן לאחר 3 חודשים בדרום אפריקה, הוא שלח כסף וגם כרטיסים למשפחה להצטרף אליו לדרום אפריקה. גם למשה ושרה לאה הוא הציע לעבור לדרום אפריקה כי שם הוא הצליח במפעל לנגרות. בסוף של דבר הם לא הצטרפו איליו.
הכובע של מוישה
הסיפור על הכובע מוישה. מדוע משה ושרה לא הצטרפו לנחום לדרום אפריקה? כך היה סיפור המקרה מדוע לא יצא להם לנסוע?
משה נסע לירושלים, בירושלים הייתה הקונסוליה, השגרירות הפולנית בפלסטינה. הוא נסע לשם כדי לבקש תעודת מסע ( ויזה), לדרום אפריקה. בשער הקונסוליה עמד שומר. כשמשה היגיע, השומר נתן לו פקודה להוריד את הכובע. משה נבהל, אך התעשת ולא הוריד הכובע. הוא נכנס למשרדי הקונסוליה וסידר שם את תעודות המסע ואת כל מה שהוא היה צריך לסדר.
משה יצא מבניין הקונסוליה החוצה, ואז עלתה בו המחשבה: "הרי רק בישראל הוא יכול לבחור ולא להוריד את הכובע" ולכן הוא הוא החליט שהוא נשאר בארץ – בארץ ישראל.
שרה לאה, אשתו, בכל פעם כשהיה המצב רע , היא תמיד הייתה אומרת: "הכל בגלל הכובע של מוישה". ובתקופות שמצבם היה טוב, היא הייתה אומרת: "איזה מזל, שהם לא נסעו – הכל בזכות הכובע של מוישה."
משה ושרה לאה נשארו בארץ ולא הצטרפו לנחום, האח של שרה לאה בדרום אפריקה. במשך השנים המצב השתפר והם מצאו פרנסה והשתלבו בעבדות הבנייה בארץ.
מילון
שליח ציבור - ש"ץשליח ציבור (בראשי תיבות: ש"ץ) הוא כינוי לחזן בית הכנסת, המייצג את הקהל בתפילתו לאלוהים. בתקופות מוקדמות יותר היה שליח הציבור מתפלל בקול את התפילה כולה, עבור היהודים שלא ידעו להתפלל. מנהג זה נפוץ עד היום בקהילות ספרדיות ובקהילות נוספות. בקהילות אשכנזיות מסיים שליח הציבור פסקאות שונות בקול, וקורא את הקדיש, ברכות וחזרת הש"ץ.
ציטוטים
”שבפולין החיים היו קשים“”רק בישראל הוא יכול לבחור ולא להוריד את הכובע.“
