מאגר סיפורי מורשת

שמי נילי אודליה כהן, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אני מתעדת סיפור מחיי במאגר המורשת של התכנית. סיפורי עוסק באירוע ממלחמת ששת הימים.

בשנות ה-60 חלה התדרדרות ביחסי ישראל עם שכנותיה הערביות. בינואר 1964 התכנסה ועידת הפסגה הערבית הראשונה והתקבלו בה שלוש החלטות חשובות: הטיית מקורות נהר הירדן, הקמת מפקדה ערבית משותפת שתחזק את כוחן הצבאי של מדינות ערב, והקמת הארגון לשחרור פלסטין, אש"ף. בשנת 1965 החל אש"ף, בתמיכה סורית, לבצע פעולות חבלה וטרור נגד ישראל. מצרים טענה שצריך לבנות כוח ערבי מאוחד כדי להגיע לעליונות צבאית מול ישראל, למצוא חלון הזדמנויות מדיני ואז לתקוף אותה ולהשמיד אותה. מדינות ערב – מצרים, סוריה וירדן, התלכדו יחדיו כדי למצוא את ההזדמנות שעליה דיברו מצרים. ברית המועצות תמכה בסוריה שהייתה אחת ממדינות ערב, ויצאה במתקפת תעמולה נגד ישראל.

ב-2 במאי 1966 נחתם בין ברית המועצות ובין סוריה הסכם צבאי, והדבר פורסם ברבים. בתגובה פרסמה ישראל ב-19 במאי ידיעות על אספקת מטוסים וטנקים אמריקאיים לצה"ל. הדיווח עורר אצל נאצר נשיא מצרים חשש שמתקפה שכזו עלולה לפגום במעמדו באזור ולסחוף אותו למלחמה שלא הוא יקבע את עיתויה, הוא הזדרז לנצל את ההזדמנות,על אף שעדכנו אותו שאין ממש בדיווח ואפילו סוריה לא העמידה את כוחותיה בכוננות. בכל זאת נאצר ריכז כוחות צבא בסיני. על רקע החששות לגורל המדינה, בישראל התכוננו למתקפה שהולכת להיות ונערכו לקראתה. ואכן מלחמת ששת הימים פרצה בבוקר 5.6.1967 ונמשכה עד 10.6.1967 (כ"ו באייר – ב' סיון תשכ"ז).

אני הייתי ילדה בת 10 ואחותי בת 12, תלמידות בית ספר היסודי בשם "למל" שהיה ברחוב ישעיהו (סמוך לרחוב שטראוס) בירושלים. ביה"ס היה במרחק של חצי שעה הליכה מביתנו, שהיה ברחוב מנדלי מוכר ספרים, בשכונת טלביה, לא רחוק מגבול העיר העתיקה. זכור לי שבבית הספר תרגלו איתנו ירידה למקלטים, והכינו אותנו למקרה שנצטרך לשהות במקלט זמן רב. לצורך שהייה במקלט מילאנו שקי חול קטנים שאיתם אטמו את חלונות המקלט למנוע חדירת כדורים לתוך המקלט. כמו כן דאגו שיהיה במקלט מוצרי מזון בסיסיים ומים.

הורי ז"ל קיבלו הנחיה ממפקדת הג"א לפנות את המקלטים ולהכין אותם לשהייה למספר ימים במקרה ותפרוץ מתקפה. הם גם ציידו את המקלטים במזרונים, במזון בסיסי ומים, ואף הם מילאו שקים בחול לאטום את החלונות. מפקדת הג"א נתנה גם הוראה לתושבים להחשיך את חלונות הבתים עם בריסטולים שחורים כדי שהאוייב לא יראו אורות, ולא יבחינו באיזורים בהם מתגוררים אנשים.

בבוקר 5.6.1967 בעודנו נמצאות בבית ספר נשמעה אזעקה, מיד ירדנו למקלטים. מיותר לציין את הפאניקה, הפחד, ההיסטריה, והבכי שנתקפנו בו, וכן כל שאר התלמידות. מלוא האחריות על התלמידות עבר לצוות בית הספר. היו הורים שהספיקו לקחת את הבנות לביתם, היו הורים שלא הצליחו להגיע, והבנות נשארו לישון בבית ספר, ביניהן אחותי ואני.

בבוקר למחרת פרוץ המלחמה הייתה הפוגה קצרה. דודי ז"ל, שעבד במשרד הביטחון מתוקף תפקידו, יכול היה לנוע ברכב משוריין בכבישי העיר. הוא הגיע  לבית הורי ז"ל לשאול מה חסר להם. אמי סיפרה לו שאני ואחותי לא הגענו מאתמול הביתה ונשארנו ללון בבית הספר. היא הביעה משאלה  שהיא תהיה מאוד שמחה אם יוכל להחזיר אותנו הביתה. כמובן, הוא מיד נענה בחיוב ונסע לבית ספרנו כדי להחזיר אותנו הביתה. כשהגענו הביתה ראינו את אחי הקטן בן ה-4 רוכב על אופניים על המדרכה הצמודה לביתנו. לפתע נשמעה אזעקה, מיד רצנו למקלט. תוך כדי ריצה והכניסה למקלט, שמענו שריקות של כדורים ופגזים. כדור אחד נכנס דרך הכניסה לבניין ופגע בקיר של הירידה למקלט. בנס ובחסדי ה' אף אחד לא נפגע. ברוך ה', המלחמה נגמרה ואנחנו עד היום זוכרים את החסד שה' עשה איתנו ועם אחי הקטן.

הזוית האישית

נילי: נפגשתי בתכנית דרך בעלי מנחם, שמשתתף זו השנה השלישית בתכנית בבית הספר הימלפרב. בעלי הפך לאלוף במחשבים בזכות התלמידים שלימדו אותו. זוהי תוכנית מבורכת ומרגשת הרעיון מקסים, הצטרפתי מאוחר לתוכנית ואני שמחה שלא ויתרתי. ישר כח גדול לצוות: מיכאל, הודיה, דינה והלנה על הובלת התוכנית, ולבנות שמוכנות על חשבון זמנם החופשי להצטרף אלינו.