מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב-19 בפברואר 1937 בקייב. אבי, לייב מנשביץ, עבד במסילת הברזל, ואמי, ביילה בנימינובנה, עבדה בחנות. במשפחה, חוץ ממני, היה אח מישה. סבא וסבתא, מצד האם, גרו בעיר דשב, מחוז ויניצה, ומצד האב – באודסה.

כשהתחילה המלחמה, אבי גויס מיד לצבא, והוא הושאר לעבוד על הרכבת בקייב. חיילים, משוריינים, ציוד צבאי אחר, עגלות עמוסות פחם וכדומה נאלצו להישלח במהירות. לפני הגעת הגרמנים לקייב, אני, כמו כל הילדים בגילי, רצתי החוצה לחצר והבטתי לשמיים במטוסים הגרמניים המעופפים. ובכל פעם אחרי כמה דקות נשמעו פיצוצים חזקים. מטוסים הפציצו מפעלים, מתקנים צבאיים, תחנת רכבת.

כשהחיילים הגרמנים נכנסו לדרניצה, כיום מחוז של קייב, אבי רץ הביתה ואמר לאמי: "מחר יהיו גרמנים בקייב. הם הורגים יהודים. אספו בדחיפות את הדברים הנחוצים לעצמכם ולילדים, קחו אתכם אוכל ולכו לתחנה." לא היו לנו מזוודות בזמנו. לכן, אמא לקחה סדין, זרקה לתוכו את כל הדברים הדרושים, קשרה אותו בקשר, והלכנו לתחנה. מטבע הדברים, דברים נחוצים רבים לא נלקחו בחיפזון.

עם ההגעה לתחנה ראינו כיצד מכינים רכבת משא עמוסה בפחם ליציאה. אבא פתח לנו את דלת ההזזה הגדולה של עגלת הפחם. הוא עזר לאמי לפרוס סדין על גבי הפחם שעליו ישבנו, סגר מעט את דלת הקרון כדי שלא ניפול וניחנק, נתן את האות לשלוח, והרכבת החלה לנוע לאט, אוספת מְהִירוּת. לא היו נוסעים נוספים ברכבת. זה היינו רק אנחנו ושני נהגים. לאן אנחנו הולכים ולאיזה כיוון, אף אחד לא באמת ידע לומר. הם אמרו שאנחנו רק נוסעים לעורף.

לאחר כשעתיים-שלוש החלו מטוסים גרמנים להפציץ את הרכבת. קרונות נפרדים עלו באש, ענני עשן גדולים ואבק פחם עלו לשמים. כנראה, המטוסים הגרמנים היו מרוצים מ"עבודתם" וטסו משם. אני, אחי ואמי יצאנו מהרכבת שחורים מפחם.

אמא חשבה מה לעשות, והחליטה להיכנס ליער ולחפש איזשהו שביל יער המוביל ליישוב הקרוב. לא הייתה לנו ברירה אחרת. יער משני הצדדים. נהגי הרכבת היו בחיים, אבל הם לא רצו לצאת מהרכבת ולא רצו ללכת איתנו. בצלצלים (באוקראינית, צרור עם דברים), עם ילדים קטנים, שוטטה האם ביער. לאחר זמן מה הגענו לאיזה יישוב. היה מסוכן להתעכב בו. אמא הסכימה עם עגלון מקומי, והוא לקח אותנו על עגלה לתחנת הרכבת הקרובה. הלכנו לרציף הרכבת. אמא שלי השאירה אותי ואת אחי לשמור על הדברים, והיא הלכה לקנות לנו משהו לאכול. התחילה ההפצצה. המטרה העיקרית של המטוסים הגרמניים היו רכבות עם ציוד צבאי. על הרציף הייתה גם רכבת נוסעים, שגם אותה שרפו. במהלך ההפצצה חסם הצבא את הכניסה לרציף. אמא ניסתה להגיע אלינו, צורחת באימה "הנה הילדים שלי!", אבל היא לא הצליחה לעבור. כשההפצצה הסתיימה, אנשים זרמו לרציף. אמא מצאה אותנו ועם דמעות בעיניים התחילה לחבק אותנו.

הצבא משך את רכבת הנוסעים שנשרפה בעזרת טנקים מהמסילה, הביא רכבת נוספת והזמין את כל מי שרצה להיכנס לקרונות ללא כרטיסים. היה מחץ, צרחות, בכי, אבל כולם התיישבו. הרכבת נסעה. לשאלת המנצח לאן לוקחים אותנו, התשובה הייתה זהה: "מאחורה".

נסענו הרבה זמן. לבסוף הודיעו: "תחנת טרמינל. צא." יצאנו. לאן הגענו, לא הצלחנו לגלות, כי איש מתושבי האזור הזה לא דיבר רוסית. התברר שהביאו אותנו לגאורגיה, לעיר גורג'אני. לאן ללכת ומה לעשות הלאה, לא ידענו. שלושה ימים גרנו בתחנה וישנו על ספסלים. אמא רצתה ללכת למזנון לקנות לנו אוכל, אבל לא נתנו לה ללכת, פחדנו אחרי החוויה, וצעקנו שאנחנו לא רוצים לאכול. אז היא הביאה אוכל כשאני ואחי נרדמנו על הספסל. ביום השלישי, כנראה אחד מעובדי התחנה הבין את המצב, פנה אלינו והציע לעזור. הוא נהג בעגלה ולקח אותנו לדירה המורכבת מחדר אחד בשטח של 16 מ"ר, ללא שירותים, ללא מים, ללא מטבח, ללא שולחן, ללא מיטות, ללא כיור. רק קירות ותקרה. כמובן, הסכמנו, כי לא היה מוצא אחר. השכנים הביאו לנו חלק מהרהיטים הישנים, והתחלנו לגור שם. לאחר זמן מה, אחותה של אמי מצאה אותנו והצטרפה אלינו עם שני ילדים. ששתנו חיינו. אמא קיבלה עבודה בחדר האוכל, ודודה בבית החולים.

בשנת 1944, כשקייב שוחררה, החלטנו לחזור הביתה. כשהגענו, הדירה שלנו הייתה מאוכלסת על ידי שוטר לשעבר, ומטבע הדברים, הוא לא התכוון לפנות את הדירה. התמקמנו זמנית ברפת בחצר. ישנו על לוחות, עם חולדות, חתולים, חרקים שונים. מאוחר יותר, שכנה לקחה אותנו והתיישבנו במרתף שלה. אמא הגישה תביעה על מנת להחזיר לנו את הדירה שלנו. במשפט אמר השוטר לשעבר כי הוא בטוח שכל היהודים נורו בבאבי יאר ולכן הוא נקי.

הזוית האישית

רון: סיפורו של סבא בוריס תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בביה"ס