מאגר סיפורי מורשת

שלום, אני שאול, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אספר לכם את סיפורי.

נולדתי בשנת 1934 בגרמניה. אני זוכר שלא נתנו לנו לצאת מהבית בגלל הגרמנים. הנאצים קינאו בנו בגלל שהיינו יותר "מוצלחים". יום אחד אמרו לכל היהודים לבוא לבית הכנסת. אני זוכר שהחביאו אותי, אני לא זוכר כל כך איפה.

שבוע לאחר מכן אבא שלי הביא טבעת יהלומים יפה מאוד, אותה שמרתי אצלי. בשנת 1939 אבי נלקח על ידיי הנאצים, הייתי מאוד עצוב באותו זמן. אימא שלי הייתה בהריון בחודש תשיעי. לילה אחד בשעה 1:10 היא הלכה לבית חולים. למזלה, לא תפסו אותה. שבוע לאחר מכן נולדה אחותי, קראנו לה דבורה. שמחתי מאוד שסוף סוף יש לי אחות, כי רק רציתי מישהו שישחק איתי. אבל באותו זמן גם הייתי ממש עצוב, בגלל שאבי נפטר. שנה לאחר מכן אמי גם נלקחה על ידי הנאצים. נשארנו רק אני ואחותי.

אחותי הייתה רק בת שנה ואני רק בן תשע. לא ידעתי מה עושים, איך להתנהל, מה נותנים לה לאכול. בקיצור – הייתי מודאג. רק התפללתי שמישהו יבוא לעזור. לאחר כמה ימים דפקו בדלת. החבאתי את אחותי מתחת לכיסא. אני זוכר שרעדתי מפחד – אולי זה הנאצים, למה שמישהו פתאום ידפוק בדלת, מה הוא יכול לחפש כאן? פתחתי את הדלת לאט לאט. ראיתי איש בעל שיער ארוך אפור ועינו כחולות בוהקות. אני לא זוכר את הלבוש. הוא אמרי לי: "היי, אני ריל, אני אני מכיר את הוריך, אנחנו חברים מבית הספ,ר טסנו פעם ליוון. אני גרמני שאוהב יהודים, אני יכול לשמור עליכם כאלו תהיו ילדיי."

עניתי לו ללא היסוס מיד "כן!" והוצאתי את אחותי מהמחבוא. הלכנו לביתו של ריל והוא באמת דאג לנו כמו ילדיו. הוא הביא לנו לשתות ולאכול, ודאג לנו עד סיום המלחמה. עם סיום המלחמה עלינו לארץ. הטבעת שאבי הביא לי הייתה בידי כל אותו הזמן, וככה העברתי אותה בין דור לדור.

הזוית האישית

מאיה הנכדה המתעדת: למדתי שבשואה היה קשה ועצוב והתקרבתי יותר לסבא.