מאגר סיפורי מורשת

שמי דינה עמרה. נולדתי לאמי זוהרה לבית משפחת אזולאי ואבי חביב לוי. כשמו כן הוא – כל מי שהכיר אותו התחבב עליו ממבט ראשון. אני הבת הקטנה מבין שישה ילדים במשפחתי: חנה, מסודי, דויד, שלום, סימי ואני- דינה. נולדתי ב 31 בדצמבר בשנת 1939 במרוקו בעיר מרקש.

אבי היה סוחר בדים, הוא היה עובר מעיר לעיר ומוכר בדים. בעיקר קנו אצלו התושבים הערבים. הוא מכר להם בהקפה (רשמו אצלו וכאשר היה להם כסף שילמו לו). מערכת היחסים עם הערבים הייתה טובה מאד. אמי הייתה תופרת. הפרנסה הייתה בשפע וגרנו ברחוב קורקוס 23, רחוב של עשירים, בדירה בת שתי קומות. החיים היו יפים ומלאי הנאה וסיפוק עד שאמי התאלמנה בגיל צעיר מאד בהיותה בת 25. אבי ז"ל נפטר באופן פתאומי בהיותי בת 40 יום. אמי נשארה עם שישה ילדים קטנים כשאחותי הגדולה הייתה רק בת 8. בגלל היותי קטנה, אני הייתי צמודה לאמי עד כדי כך שלא הייתי הולכת לישון עד היא הלכה לישון. אמי המשיכה לתפור לנשות הקהילה העשירות ולנשות השכנים הערבים. עול הפרנסה היה כבד עליה מאד. חברה שהכירה את אמי ואת המצב איתו היא מתמודדת, הציעה לה ללכת לערבים שאבי מכר להם בהקפה ולבקש מהם להחזיר את חובותיהם. היה חשש גדול מאד לחייה, היא פחדה שאם היא תפנה אליהם הם יהרגו אותה, כפי שקרה עם עוד אנשים שהיו חייבים להם כסף. החברה אמרה: "אני אעשה זאת בשבילך, אלך אתך ואדבר איתם". היא פנתה אליהם וכפי שניבאה אמי הם התפרעו ובנס היא והחברה הצליחו לברוח וניצלו. אמי העדיפה להישאר בחיים ולגדל את ששת היתומים.  כדי לשרוד הציעו לה לעזוב את הדירה ברחוב קורקוס. היא סירבה, קשה היה לה לעזוב את הדירה בה נישאה לאבי וילדה את ילדיה. במיוחד שבית זה, ייחסו אותו לבית של רבי מסעוד בן מוחה, שהיה ידוע כאיש צדיק וירא שמיים גדול. היו לנו שני חדרים גדולים וחצר גדולה וכולם היו באים לבקר אצלנו. המשפחה המורחבת גרה בקרבת מקום. אביה של אמי – סבא מרדכי וחביבה גרו בסמיכות אלינו. סבא – מרדכי אזולאי, נישא בראשונה לחנינה (הבת של דדה ויקותיאל אלקיים) ולהם נולדו רחל, פרחה, מאיר, שלמה, זוהרה (אמי) ויהודה. סבתא חנינה נפטרה בגיל צעיר, יהודה דודי היה תינוק כשהיא נפטרה. סבא מרדכי התחתן בשנית עם חביבה בת אחותה של חנינה (שמחה). היה חשוב להם שיתחתן עם משהי מהמשפחה, כדי שתהיה לילדים של חנינה אימא טובה. לחביבה אשתו השנייה נולדו משה, יעקב, חיים, אליהו (נפטר בגיל 16), רפאל, שמעון, ברוך ורינה.

סבא ר' מרדכי אזולאי וסבתא חביבה היו עשירים ומקובלים מאד בקהילה היהודית במרקש. הם תמכו ועזרו מאד לאמי. אמי הייתה משתדלת לא להראות את מצוקתה. יום שישי אחד נקלעה למצב שלא היה לה איך להכין אוכל לשבת. היא ארגנה את הבית לשבת. שטפה, החליפה מצעים, הבית היה מוכן לשבת. יצאה לחצר, בחצר הייתה כוס גדולה מחוברת בשרשרת לתקרה, את הכוס היו ממלאים בשמן ומדליקים לעילוי נשמת ר' מסעוד בן מוחה. ישבה בחצר והדליקה את הנר, הגיע אליה ערבי לבוש כולו לבן ואמר: 'אני רוצה לתפור בגדים', אמרה לו: "תביא לי את הבדים ואני אתפור לך מה שאתה רוצה". הוא הודיע לה: "אני ביום ראשון אגיע ואביא לך את הבדים לתפירה עכשיו אני נותן לך מקדמה". בזכות המקדמה שנתן לה עשתה שבת מכל טוב וביום ראשון הערבי לא הגיע גם לא בימים אחרים. אמי אמרה – כנראה, שזה אליהו הנביא שבא לעזור לה.

אמי ביום האירוסין שלי

לא הייתה ברירה ועברנו דירה, הבית של בעלי לעתיד, דוד עמרה, היה ממול. גרנו שם רק שלושה חודשים. במבנה של הדירה הזו גר שכן ואשתו שלא היה להם עין טובה עלינו, אני הייתי רוקמת גובלנים והיא הייתה מתבוננת בי במבט מאד לא נעים. בעלה היה שותה משקאות חריפים ומקבל קריזות ויום אחד בערב שישי יצאתי לבית הכנסת ואמי יצאה לאחיותיה שגרו בסמוך וכשחזרנו הוא סגר את הבית וכל השבת לא יכולנו להיכנס לבית… ולכן חזרנו לגור ליד הבית הקודם, ברחוב קורקוס. יש לציין שבשנת 2016 נסענו לביקור במרוקו, וגילינו שאת הבית שלנו ואת הבית של הורי בעלי הרסו והפכו לבית מלון.

אחיותיי גדלו, סימי אחותי עלתה לארץ בעליית הנוער, אחותי חנה הגדולה נישאה ליוסף עזרן וגם האחרים נישאו. אני נשארתי דבוקה לאמי. למדתי מאמי לסרוג והייתי סורגת מפות, סדינים וכו'.. לנדוניה. עוד תכננתי ללכת ללמוד תפירה בחופש הגדול. בהיותי בת 17 ניגש אלי חבר של בעלי ושאל אותי אם אני רוצה להתחתן עם דוד עמרה, חברו הטוב. אני לא הסכמתי, לא יכולתי להשאיר את אמי לבד. ר' מאיר, חבר של בעלי, פנה לאמי ושכנע אותה, הוא אמר לה שיש לו בית ויהיה לה כל מה שהיא צריכה וכו'… לקח לו כשלושה חודשים לשכנע אותה, אמי ניסתה לשכנע אותי, אני אמרתי "תיקחי אותו את". היא אמרה לי: "מה אכפת לך לבדוק, הוא יבוא תראי אותו, אם תרצי – מה טוב, לא תרצי – לא חייבים להתחתן". הסכמתי והוא הגיע אלינו לביקור. הוא הביא לנו מלא מגדנות, מגוון סוכריות, שוקולדים, שתייה חריפה, בקבוקים יקרים וכו'… ר' מאיר חברו דיבר איתי ובעלי לעתיד דיבר עם אימא שלי. כשיצאו שאלה אותי אימא שלי, אם אני מעוניינת בו. אמרתי: "כן". מאותו היום ועד לחתונה עברו רק חודשיים. התחתנו ב-11 לספטמבר בשנת 1955. בעלה של אחותי חנה היה בשבילי כמו אבא, תמיד חשבו שאני הבת שלו. מספר חודשים עוד לפני החתונה, יוסף, בעלה של אחותי חנה, חלם חלום, אבא שלי בא אליו בחלום ואמר לו: "אתה תשמור על דינה עד שתתחתן, ותיקח אותה לבית של בעלה". הוא לא סיפר לאף אחד על החלום. ביום החתונה, אחרי הקידושין, הוא פרץ בבכי ולא ידענו למה. אחרי שנגמרה החתונה הוא לקח אותי עם שמלת הכלה והרים אותי עד לחדר שבו הייתי צריכה לגור, כך הוא הרגיש שמילא את רצונו של אבי. אני ממש התביישתי ממנו.

אחרי כמה זמן, כשרק עלינו לארץ, שאלתי לפשר הבכי ואז אחותי סיפרה לי על החלום. אמי עלתה לארץ יחד עם אחותי חנה בינואר 1956, הן הגיעו לקוביבה, מעברת עולים ברחובות. יוסף גיסי היה מאמן ושופט כדורגל בבאר שבע וגם היה עובד במפעל קטן של חלקי חילוף לרכב. הוא היה האחראי על כל מה שנוצר במפעל. שחקני הכדורגל לא הסכימו שיישאר ברחובות ושכנעו אותו לעבור אליהם לבאר שבע, אמי עברה לגור איתם בבאר שבע.

בארץ אמי הייתה עוברת מילד לילד, היא לא רצתה דירה משלה, היא העדיפה לחיות מספר שבועות אצל כל אחד. היא ישבה, בישלה, אפתה מטעמים, טיפלה בתיקוני בגדים ופינקה אותנו, כולם רבו מתי היא תבוא אליהם. אני לא הסכמתי להישאר במרוקו ללא אימא שלי, ולאחר מספר חודשים עלינו לארץ במאי 1956, כאשר אני הרה עם בני הבכור. אנשי הסוכנות הורידו אותנו מהמשאית, שהסיעה מנמל חיפה אל המעברה. שמו אותנו בפחונים בקריית גת, ואמרו לנו שבעוד שעתיים יאספו אותנו, לעיר הגדולה, "השעתיים" נמשכות עדיין.

במעברה בקריית גת, תחילה גרנו בפחונים. באחד הימים אני רואה נחש יוצא מתחת לפחון, מילאתי את החלל בצעקה וכולם באו לראות מה קרה, הם צחקו – "מה כבר מפחיד?! סה"כ נחש". מספר פעמים נוספים ראו את הנחש עד שבעלי הרג אותו והוציא מתוך המאורה שלו. למחרת לקחתי את הנחש בשקית והבאתי למנהל המעברה ואמרתי לו: "אני לא גרה כאן, מבקשת לעבור לבית מאבנים", הוא צחק עליי, אני לא הסכמתי להישאר שם. היו בתים שהתחילו לבנות, חתמו ושילמנו על בית, ולאחר שנידנדנו לקבלן הבנייה, בסוף שנת 1956 הכניס אותנו לבית שלא היה גמור ותוך שאנחנו חיים שם השלימו את הבנייה. היינו בין הראשונים שעברו מהפחונים לבתי אבן.

אמי, אני, בעלי ואחיותיי בצעירותינו

אמי נפטרה בשנת 1976. בשבעה של אמי, לקראת שבת, הדלקתי נרות שבת ותוך כדי אני מתפללת על אמי שתהיה בריאה, בתוכי סירבתי להאמין שהיא נפטרה. התעטשתי ותוך כדי בכי שאלתי אותה: "אימא, תגידי לי איפה את? היכן את יושבת? מה את לובשת?" אחרי סעודת שבת, בלילה אני חולמת, שאמי באה לבית של אחותי חנה, יושבת על כיסא מפואר לבושה שמלה לבנה נוצצת ומעליה מעיל מלכותי בצבע כחול ומטפחת תואמת לשמלה הלבנה. היא באה אלי בחלום לתת תשובות לשאלות שלי.

בעלי דוד היה הכל בשבילי אבא, חבר, בעל ואימא. הוא מילא את כל הפונקציות בחיים שלי. הוא היה בעל, אבא וסבא טוב. הייתה ביננו אהבה והערכה מאד גדולה אחד לשני, הוא קרא לי 'אימא' ואני קראתי לו 'אבא'. עבדנו יחד שנים רבות בחנות שהייתה לו, יצאנו יום יום לעבודה יחד וחזרנו לבית יחדיו. הוא היה בעל חסד גדול, כבר במרוקו נוכחתי לראות זאת. באחד הימים פגש אדם שהחזיק בידו חבל ושאל אותו מה הוא הולך לעשות עם החבל,האדם אמר לו שהוא רוצה להתאבד, אין לו כסף להאכיל את ילדיו והוא לא יכול לראות אותם סובלים כך. בעלי הלך לחבר שלו שהיה משכיר דירות וביקש ממנו לתת דירה לאדון וכמו כן לקח אותו למכולת ואמר לבעל המכולת: "אני מבקש שתיתן לו כל מה שהוא צריך וכל שישי אני אגיע ואשלם לך". כך עשה במשך שנתיים עד שהאדון עלה לארץ. בארץ פגשנו אותו בעיר שדרות, הוא גר בשכנות לאחותי מסודי.

ב"ה זכינו ונולדו לנו ילדים. אבי, אורלי, שלומי, זוהרה (על שם אמי) ויגאל. גידלו את ילדינו וחינכנו אותם על פי המסורת של עיר הולדתינו – מרקש –  "ירושלים הקטנה", כך נקראה מרקש בפי יהודי מרוקו, בשל הצדיקים הרבים שגרו בה. רק ברחוב שלנו – קורקוס, היו שלושה ישיבות ובית כנסת אחד. העברנו להם חינוך של אהבה, עשיית חסד וטוב עם הסובבים אותם, הליכות, דרך ארץ ולימוד זכות על כולם.

המשפחה בחתונה של בני שלומי

בעלי, אני וחלק מהמשפחה

בעלי דוד ז"ל, עלה לגנזי מרומים לפני שנתיים בתקופת הקורונה, שבוע אחרי פסח בל' בניסן, יהי זכרו ברוך. אובדן בעלי השאיר אותי שבורה וכואבת.

הספד שנשא אבי – בני נ"י,  לזכר בעלי דוד עמרה ז"ל:

מזמור לדוד, ל' ניסן תש"ף 24.4.2020

בשמה של משפחתי, המורחבת, אספיד את אבינו היקר דוד עמרה.

אבא אהוב שלנו, אתה, קודם לכל, בעל אהוב של אימא, מאז נישואיכם ב11/9/1955 במרקש אתם יחד, לא עזבתם לרגע האחד את השנייה. 64 שנים 7 חודשים ו-13 יום. עליתם כזוג, כשאימא נושאת אותי ברחמה, היית ציוני בכל רמ"ח איבריך, ציוני ללא מרכאות, ללא פוזות. לשבת בציון הייתה משאת נפשך ומצווה גדולה עבורך. לכן סירבת במשך כל השנים לצאת את הארץ ולבקר את ארץ הולדתך, עד שאורלי התעקשה, ואז הסכמת לפני שלוש שנים לבקר במרוקו, שם קיבלו אותך המרוקאים בחיבוק ובחיוך. סירבת לעזוב את קריית גת , מקום מגורייך הארעי כביכול. אנשי הסוכנות הורידו אותך מהמשאית, שהסיעה אותך מנמל חיפה אל הפחונים בקריית גת, תוך שמסרו לך שבעוד שעתיים יאספו אתכם, לעיר הגדולה, "השעתיים" נמשכות עדיין. אהבת את האנשים כאן, והם החזירו לך אהבה ללא מיצרים.

הטילו אותך אל תוך מים סוערים, מי העלייה והקליטה הקשה של שנות החמישים, שחית כמו אלוף, תמיד כנגד הזרם ובהצלחה. אתה תשמש לנו מודל לחיקוי כל ימינו, אתה עבורנו קפטן של פרינטה, אוניית מלחמה, אתה התורן שלה וגם המגדלור אליה היא חותרת.

פתחת את החנות הראשונה בשכונה והאכלת רבים, גם את דלת העם, שלא הצליחה להשיג פת לחם. היית איש עמל כל ימי חייך. מגיל 12 יצאת לעבוד כדי לסייע בכלכלת הבית. סירבת לנוח, עבדת 24/7 על מנת להאכיל את חמשת גוזלך. נאבקת שנזכה לחינוך, דבר שחסר לך בילדותך. ילדותך לא הייתה ילדות. לאימא, לילדיך, לנכדיך, לאחייך ולחבריך הענקת חום ואהבה, הם ודאי יתענגו עליהם כל ימי חייהם. הקמת משפחה לתפארת, מעשי ידייך להתפאר.

רדפת צדק כל ימי חייך והיית איש של חסד, שני צבעים היו לך בחייך, שחור ולבן. הצניעות הייתה עבורך דרך חיים, היית מתלמידיו של אהרון שרדף אמת וצדק, ומתלמידיו של משה העניו באדם. בחרת להיפרד מאיתנו בימים של הסגר / כתר כי זו דרכך. ההמון לא דיבר אלייך אלא נועם וצניעות. אהבת את הדת ביופייה הטבעית, לא היית זקוק למתווכים, דיברת עם בורא עולם ישירות, צדיק נסתר שכמותך.

כשדוד המלך כתב את הפסוק חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, כתב זאת לך, דוד. בשבועיים האחרונים סבלת מאד, קיווינו שנזכה לראותך לעוד זמן לא מוגבל, אך האלוקים מבקש אותך לידו. תמיד ייחלת לחיי העולם הבא ולביאת המשיח. דע לך, אבא יקר, כי מועד פטירתך, ראש חודש וערב שבת שמורה לצדיקים, וכך היית. בשעה זו מלאכי מרום ביניהם גבריאל ומיכאל מלווים אותך אל גן עדן, המקום הכי ראוי לך. אני מאחל לך אבא אהוב, שנזכה לחיי העולם הבא, בו תתענג עם צדיקי האמת שכח כך הערכת. הייה מליץ יושר על אימא, ילדייך, נכדייך ואחייך, תאותת מדי פעם לאימא וספר לה שאתה בסדר.

שלך לעד, אבי, בשם המשפחה

הזוית האישית

דינה: נהניתי מאד לספר ולשתף בסיפור חיי. חשוב היה לי לתעד את אמי שגידלה אותנו לבד, ולהנציח את בעלי ז"ל.