מאגר סיפורי מורשת

זה לא סיפור הירואי על הקמת יישובים, סלילת כבישים או לחימת מלחמות ישראל, אלא קצת שונה מהנרטיב הישראלי-יהודי של עלייה ארצה בשם הציונות. זהו סיפור על אדם, צנוע, פשוט, שרצה לחיות, ובדרכו השקטה והמיוחדת היה גיבור קטן של הרבה אנשים אחרים, ואולי בתקופתנו זה הירואי לא פחות, חסר ונדרש אף יותר בחברה הישראלית.

גם אם הייתי רוצה לכתוב עליו בלבד, הרי שזה בלתי אפשרי, כי הוא חלק מזוג כבר 65 שנים, הוא והיא משלימים אחד את השני, ואולי התמזגו לגמרי, ולכן נספר גם עליה.

הוא

אלכסנדר כהן נולד בשנת 1935, בטוניסיה, טוניס. בן בכור למשפחה עשירה: משרתים, אוכל בשפע, זהב, בגדים בתפירה אישית ומנקים. כשחגג 13, הזמינו עבורו ספר תורה מירושלים עם עטיפת כסף מטריפולי, הספר נמצא עד היום בבית הכנסת בנהריה. סך הכל חייו היו טובים – הוא רכש השכלה ועסק בפעילויות פנאי כמו טניס, רכיבה על אופניים ועוד.

בתקופת השואה, כשהגרמנים החלו לפלוש לצפון אפריקה, היה רק בן 10, משפחתו נדרשה לעלות לקומה העליונה בביתם, כדי שיקימו את משרדי הגסטפו בקומה התחתונה, ולא נגרם להם נזק כלשהו.

בערך בגיל 16 נשלח לצרפת ללימודים בפנימייה מכובדת, ובהמשך התחיל ללמוד שם גם הנדסת מכונות, קנו לו רכב והוא בילה בפריז עד גיל 21 בערך, הוא התאהב בה במהירות, וכנער מצחיק, ציני (וחתיך) נהנה מהחיים שם, ולא התעסק הרבה בלימודיו. בסופו של דבר פרש מהלימודים והחליט לעלות ארצה; לא זה היה אקט של ציונות מוחלטת, אלא פרקטיות שאפיינה את אלכס מאז ומתמיד – כספו אזל והוא לא הצליח להתקיים בפריז, הוא ידע שבארץ נמצאת משפחה של דודים רחוקים מטוניסיה, הבת שלהם ניהלה את משק הבית של משפחתו בטוניס, ולכן חשב שבישראל ימצא מיטה, ביגוד ומזון שיספיקו.

וכך הגיע לארץ בשנת 1956 מהווילה בטוניס לדירת חדר וחצי בנהריה, אותה חלק עם משפחה בת שבע נפשות; האבא – מכור לאלכוהול ואלים, האימא – עקרת בית, הבנות עבדו ודאגו לשים אוכל על השולחן.

סבא שלי, כאמור, היה אדם פרקטי, הבין שהוא עול על אנשים קשי יום ומחליט להתגייס לצבא, וגם כאן – לא מתוך רצון עז להקריב את חייו למדינה, אלא מתוך יצר הישרדות: "בצה"ל יש מיטה, מזון ומשהו חם ללבוש", כך לפי דבריו. בהתחלה סירבו לגייס אותו, אמרו לו שיחזור בשנה הבאה, אבל הוא בעקשנותו, עוד תכונה אופיינית במיוחד, הציב אולטימטום – גיוס או ירידה מהארץ חזרה לטוניס. הוא שירת במשך שלוש שנים בתור נהג.

במשך כל הזמן הזה היה לבד בארץ, הוריו – רחל ושאול, עלו ביחד עם שמונת ילדיהם הנוספים רק בשנת 1960, ולאחר כעשר שנים אביו נפטר, אלכס בתור הבן הבכור נכנס לנעליו והפך לראש המשפחה – דאג לאחיותיו, לאמו, קנה מה שצריך, תיקן, ביקר ודאג לשלומם של כולם.

בין היומיום הקשה בארץ, תפסה את תשומת ליבו אחת הבנות של הדודים הרחוקים, מרסל.

היא

מרסל כהן נולדה ב-1942 בטוניסיה, בכפר נידח – ז'רז'י, יחד עם שלושת אחיה הגדולים – טיטה, מרים ואהרון, ואחותה הקטנה, יהודית. אמה חוותה הפלות רבות ותינוקות שלא שרדו את תנאי החיים, כשהגרמנים החלו לפלוש לצפון אפריקה, הם שרפו את המחסן בו מכרו שמן וסולת – מקור פרנסתם היחיד, והם נאלצו לעבור לטוניס, שם התגוררו בחדר המדרגות, בעוני מחפיר. התמכרותו של אביה, זעמו ותסכולו גברו והפכו את החיים לקשים יותר ויותר.

בשנת 1950, כשמרסל בת 9 בלבד, המשפחה החליטה לעלות ארצה, בתקווה שבישראל יהיה טוב יותר. אולם כשהגיעו לארץ, התמקמו במעברה בבנימינה, שם גרו באוהל שבעתם, לאחר מכן עברו לצריף בנהריה, ובהמשך קיבלו דירה – אותה דירת חדר וחצי אליה אלכס נכנס כשהגיע ארצה. סיפור העלייה והקושי של בני עדות המזרח ידוע ומוכר, אין זה ייחודי לסבתא שלי, אלא גורל קולקטיבי אותו חולקים הרבה מוותיקי הארץ, ולכן לא אפרט עליו.

בנהריה, שני אחיה הגדולים (אהרון וטיטה) התחתנו ועזבו את הבית, אמה הייתה עקרת בית ואביה נשאב יותר ויותר לאלכוהול, הוא השתמש בתלושי האוכל של המשפחה לטובת בקבוקי שתייה חריפה, הפך אלים יותר ומועיל פחות (אותה אישה שהסכימה להחליף אוכל ביין ידעה על התמכרותו ושילדיו נותרים רעבים, ובכל זאת הסכימה לעסקה. בהמשך הגיעה לעבוד בתור מנקה אצל מרסל במקום עבודתה, מה שהיווה סגירת מעגל עבורה לאחר שנות ילדותיה הקשות). היא ומרים, אחותה הגדולה עבדו ודאגו לפרנסת הבית ולאחים הקטנים – יהודית ומשה.

נספר אנקדוטה קצרה על משה, שהיא חלק מההיסטוריה המשפחתית ולצערי זכורה לכולם היטב; משה נולד בארץ, יחד עם אחות תאומה, דינה, שככל הנראה נחטפה בבית החולים והועברה למשפחה אחרת. המקרה הותיר את אמה של מרסל, זוריאה, מתאבלת וכואבת בהמשך חייה והעסיק רבות את המשפחה בחיפושים, ללא הצלחה.

אלכס כאמור גר איתם במשך תקופה לפני שהתגייס, וכאן מתחיל סיפור חייהם המשותף;

עם הזמן התפתח ביניהם קשר, שברוח התקופה לא בא לידי ביטוי, עד שיום אחד, אבא של מרסל התעצבן וזרק עליה חלון, היא הסתלקה מהבית, ובדרכה החוצה היא פוגשת באלכס, שמרגיע ומספר לראשונה שהוא אוהב אותה. הרגשות בהחלט היו הדדיים, וזה כשלעצמו מיוחד בסביבתם – רוב הנישואים לא הגיעו מתוך אהבה אמיתית בזמנו. בחירתו של אלכס עוררה התנגדות רבה בקרב משפחתו, מרסל, שהגיעה ממעמד נמוך יותר, אבל הוא, הבן הבכור שוב הפגין את עקשנותו וקבע עובדה – מרסל תהיה אשתו.

וכך היה: הם התחתנו בנהריה, היא בת 20 והוא בן 27, עברו לדירה משלהם, ונולדה בתם הבכורה, נורית (אימא שלי), ובהמשך עוד שלושה ילדים – יורם, איריס ורחל. אלכס עבד ב"ישקר" (חברה, למוצרי עיבוד מתכות, כיום בינלאומית) בתור משחיז ומפתח כלי עבודה ובהמשך בתור מנהל של מחלקת איכות ובקרה, כיאה לאדם הקפדן והיסודי שהיה. הוא היה מראשוני העובדים של החברה ואהוב מאוד על ידי בעליה – סטף וורטהיימר, בחר שלא להתקדם לתפקידים בכירים, לא לקחת רכב מהחברה והטבות שונות, ובאופן כללי, נשאר נאמן לעצמו, קרוב לשטח וצנוע, אולי מדי. מספרים עליו שגם לאחר היציאה לפנסיה, המשיך לעבוד מספר ימים בשבוע בהדרכות, וכשלא הצליחו לפתור בעיה במפעל – קראו לאלכס, שיסתכל מה לא בסדר בפס הייצור. מרסל עבדה במועדוניות נעמ"ת בנהריה, בהתחלה ניקתה ובישלה, ובהמשך ניהלה שלוש מועדוניות שונות בעיר.

בין עבודה קשה, גידול ילדים ודאגה למשפחה המורחבת, מצאו גם זמן לטוס ולטייל בעולם, מה שלא היה נהוג בזמנו בלשון המעטה  – מזרח תיכון, אירופה, ארצות הברית, ותמיד תמיד סידרו עצירה בהלוך או בחזור, בפריז. היום זה נשמע מובן מאליו, אבל אז – מי היה טס לחו"ל? בטח במשפחות מהם הגיעו. אני גאה לומר שביחס לתקופה, הם היו מודרניים, ראו עולם, חוו תרבויות נוספות, ולעת זקנה אפילו ליברליים, הבינו שהדת, עם כל היופי שבה, והאמונה שלהם, יכולה בקלות להיהפך לכוח רע ונצלני, ולכן תמיד חינכו לאהבת האדם, לצניעות ולנתינה, דחפו את הילדים והנכדים קדימה – לרכוש השכלה, לעבוד קשה, ולבנות את חייהם בשתי ידיים, ותמיד ידעו לתת עצה טובה, והכי חשוב – לתמוך בכולם ולתת ביטחון.

הדוגמא הכי טובה לערכים האלו הייתה הם עצמם – אלכס היה איש סקרן, מצחיק ואינטליגנט, יסודי ומדוקדק, מעבר לאהבתו ללמידת שפות (צרפתית, ערבית, אנגלית) אותן היה מתחזק בכל הזדמנות – צופה בערוצים זרים, לומד אוצר מילים, משתתף בקורסים, היה גם משמר את הידע במתמטיקה, למד שרטוט, ואת שוק הון, ואפילו למד להשקיע את כספו בצורה פנומנלית, הכל לבד, מתוך רצון לדעת והבנת החשיבות של הידע, בין היתר היה handy man רציני בבית / ברכב, תיחזק מחסן כלים עמוס ומסודר באופן מרשים ביותר, ותמיד תיקן לכל השכנים ולכל המשפחה כל בעיה.

אז כמו שנכתב, זה לא סיפור הירואי-ישראלי, ובכל זאת, סבא שלי היה גיבור פרטי של לא מעט אנשים; בדירתם הראשונה בנהריה, הם גרו בשכנות עם אחותה הבכורה של מרסל – טיטה, היא ובעלה שמעון, שכלו את בנם, אבנר כהן, בתאונת דרכים קשה במהלך שירותו הצבאי, מאז נפל אבל כבד על המשפחה כולה, מרסל ואלכס היו שם – ביתם פתוח לילדים האחרים של טיטה ושמעון, גידלו האכילו ועזרו, ובעיקר היו בית בו הילדים יכלו להיות ילדים, לחיות ולשחק, על אף הכאב הגדול.

כשאמו של אלכס נפטרה, אלכס לקח לידיו את עניין חלוקת הירושה, ובניגוד למעשה ההוגן של חלוקה שווה בשווה – החליט שאחותם, שגידלה את חמשת ילדיה לבדה, תקבל יותר, כי היא זו שבאמת זקוקה. אחיו הקטן של אלכס היה בעל מוגבלות מורכבת – פיגור, חירשות ואילמות, וגר עם אמו כל חייו. אלכס סעד אותו ואת אימא שלו לעת זקנה, במסירות, באהבה ובדאגה – ביקר, קנה, טיפל, לקח לרופאים, עד הסוף בלי לוותר. אחיו, פנחס, נהרג בעת שירות מילואים, ואלכס לקח תחת חסותו את ילדיו ובשנים הראשונות כשעוד היו קטנים, היה כמו אבא שני עבורם – ביקר ודאג למה שצריך, לימד ועזר עם שיעורי בית.

ואומנם, הכול מסופר על אלכס, אבל ללא ספק, וכולם יעידו, שבלי מרסל, סבתא שלי, החכמה, החדה, העקשנית לא פחות, שתמיד יודעת מה נכון ומה צריך לעשות, הוא אינו הוא. הוא אהב אותה אהבה אינסופית, דאג לה ויצא מדעתו בכל פעם שלא הרגישה טוב לעת זקנה, הוא לא היה מסוגל לחשוב על להישאר בעולם הזה בלעדיה וכחלק מהריבים הקבועים ביניהם אמר לכולם – 'אני הולך ראשון! אני בלעדיה לא נשאר כאן'. ואכן כך היה, במאי 2023 הוא נפטר בפתאומיות, וכמו שעשה מה שרצה בחייו, כך גם במותו (הוא ניתק את עצמו ממכשירים רפואיים וסירב בתוקף להישאר במצב כזה), ואפשר רק ללמוד על מהי עקשנות, התמדה, ועמידה על שלנו, צניעות, ודאגה למשפחה מהאיש הגדול והחכם הזה שהיה סבא שלי.

סבא אלכס וליאור כפעוטה

הזוית האישית

ליאור הסטודנטית המתעדת: מאחר ומדובר בסבא הפרטי שלי, מעורבב בסיפור הזה רגש והיכרות עמוקה. היה לי הכבוד לספר את סיפורו אבל בעיקר להעביר את המסר, האמונה והערכים שלו, במיוחד בסמיכות כה רבה לפטירתו. התיעוד עזר לי להכיר את העבר שלו ושל סבתי, לשמוע סיפורים מצחיקים ומרגשים שעוד לא שמעתי, ולצבוע את האדם שהיה בצבעים שונים. תודה לסבתא שלי ששיתפה פעולה ועזרה בתיעוד ואיסוף המידע, ותמכה ברעיון של פרסום עמוד באתר מורשת עבורו.