מאגר סיפורי מורשת

שמי רומי, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אני מעלה סיפור מחיי סבתי ומעלה אותו אל מאגר המורשת של התכנית.

לסבתא שלי קוראים יאנה רקוב. היא נולדה במולדובה בעיר בלץ ב 16 לאפריל 1958. סבתא מספרת שבבלץ היה יחסית שקט מבחינת פשיעה. היא חושבת שאם לא הייתה האנטישמיות הכל היה יכול להיות נהדר. מולדובה חולקת גבול עם רומניה וחלקים ממנה אף היו פעם שייכים לרומניה עד שרוסיה סיפחה אותם אליה. בגלל זה גם השפה וגם האוכל דומים. למשל במולדובה נהגו לאכול ממליגה (דייסה עשוייה מתירס) כמו ברומניה. לפעמים גם אנחנו אוכלים עדיין ממליגה, כשאנחנו מבקרים את סבתא שלי. הם אכלו גם דג מלוח ותפוחי אדמה ועד היום שתי הסבתות שלי וסבא שלי אוהבים בשבת בבוקר לאכול את המאכל הזה.

כשסבתא שלי הייתה צעירה, החורף במולדובה היה מאוד שונה ממה שהוא היום. בחורף היה מאוד קר והיה הרבה שלג. הם היו משחקים בחוץ בשלג, רוכבים על מזחלות ועושים סקי וכילדים הם היו מחליקים בשלג. בקיץ סבתא והחברות שלה היו מבלות את רוב זמנן בחוץ ומשחקות בדמינטון, קופצות בדילגית ומשחקות משחקי כדור.

אחרי שלושים ושלוש שנים במולדובה, בשנת 1990, סבתא וכל משפחתי עלו לישראל. סבתא מספרת שהם עלו לישראל כיוון שתמיד הייתה אנטישמיות במולדובה והם מאוד פחדו לחיות במדינה שהייתה מאוד גזענית כלפי יהודים. הם הבינו שצריך לברוח ממולדובה וחשבו שבישראל יהיו להם חיים יותר שקטים כיוון שזו המדינה של היהודים.

לפי מה שסבתא שלי מספרת, הקושי הכי גדול בעלייה היה שכמה חודשים אחרי שכל המשפחה שלי עלתה לישראל, התחילה מלחמת המפרץ. סבתא וסבא שלי מאוד פחדו על מה יכול לקרות לאימא שלי ואחותה במהלך המלחמה והרגישו אשמה על כך שהם הביאו את הילדים שלהם למדינה בה מתנהלת מלחמה. בהתחלה, כשהם רק עלו לארץ, היה להם גם קושי כלכלי. סבתא אומרת שמאוד קשה להסביר את המצב הכלכלי של המשפחה בשנים הראשונות אחרי העלייה, מכיוון שהיה מאוד קשה למצוא עבודה חדשה אבל אחרי כמה שנים, המצב השתפר והם היו פחות או יותר בסדר מבחינה כלכלית. כשהמשפחה שלי עזבה את מולדובה הם לא יכלו להביא איתם כסף מכיוון שלפי החוק באותה תקופה אסור היה להוציא כסף ממולדובה, לכן כל מה שהם לקחו איתם לישראל זה מזכרות, תמונות ובגדים. בנוסף לקושי הכלכלי והפחד מהמלחמה, היה גם קושי השפה. אבל סבתא שלי מדגישה שזה היה רק בהתחלה ואחר כך המצב השתפר.

אחת החוויות המפחידות שסבתא זוכרת מהימים הראשונים בישראל הייתה כשהיא וסבא שלי הלכו לחפש דירה בנתניה ופתאום הגיעה משטרה וחבלן מכיוון שהיה ברחוב חפץ חשוד. היא אומרת שזה אחד הדברים שהיא תזכור כנראה לנצח, זה היה מאוד מפחיד לראות איך הרובוט פוצץ את החפץ החשוד והפחד שהיא הרגישה באותו הרגע, בגלל שזה היה משהו שהם לא ראו או נתקלו בו בעבר.

סבתא יאנה אוהבת לחיות בישראל ואפילו מציינת שאין לה געגועים למולדובה. היא מספרת שחוץ מנובי גוד (ראש השנה האזרחי), כל שאר המסורות עליהן הם שמרו במולדובה, אנחנו כמשפחה שומרים גם היום בישראל. סבתא אומרת שבמולדובה הם חגגו את ראש השנה, פסח, יום כיפור ואפילו פורים. סבתא רבתא שלי הייתה מבשלת את כל מאכלי החגים וכל המשפחה הייתה חוגגת ביחד. בפסח הם היו קונים מצות, בפורים היא הייתה אופה אוזני המן ולכבוד פסח וראש השנה הייתה מבשלת דג.

המשפחה של אימא שלי עלו לישראל לפני 32 שנים ולמרות זאת סבתא שלי עדיין שומרת על קשר עם רוב החברים שלה ממולדובה. היא מספרת שעם חלקם היא אפילו שומרת על קשר כבר יותר מחמישים שנה וכי רובם הגדול עלו לישראל באותה התקופה. באשדוד יש לה חברה שהיא מכירה מאז שהן בנות 12 או 13. הן גרו באותו בניין, כשהיו צעירות וכשהתחתנו גרו מאוד קרוב אחת לשנייה. שתיהן עלו לישראל בהפרש של שנה אחת מהשנייה.

היום יש לה הרבה זמן פנוי מכיוון שהיא פנסיונרית. היא אוהבת לפתור סודוקו, להרכיב פאזלים ולשחק ברידג'. היא גם מאוד אוהבת לטייל בכל מיני מקומות בארץ וכשהייתה צעירה, כמעט כל שבת היא וסבא שלי היו נוסעים לטייל במקומות שונים.

הזוית האישית

רומי: אני רוצה לאחל לסבתא שלי המון אהבה ושתמשיך לספר את הסיפור שלה כי לדעתי הוא היה מרתק.