מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאורה דה-האז (רוזן), ילידת ישראל, נולדתי בשנת 1951 בקריית מוצקין, בעיסוקי אני מורה לחינוך גופני.

קצת על המשפחה הגרעינית

אבא שלי, יחזקאל, נולד בפולין והגיע בגיל 8 לישראל. הוריו ייסדו את כפר חסידים. לאחר מכן הגיע בגיל 20 לקריית מוצקין והיה מחנך, מורה לטבע ולחינוך גופני בבית ספר הראשון בקריית מוצקין בשם "אחדות". היום בית הספר נקרא על שמו: "בית ספר אחדות ע"ש יחזקאל רוזן".

אימא שלי לולה עלתה לישראל בעליית הנוער בגיל 16 מצרנוביץ. הוריה נשארו שם ונספו בשואה. אמי התנדבה במלחמת השחרור כאחות כשאני ואחותי (אלית) נולדנו. אמי הייתה עקרת בית.

אחותי הגדולה אלית גדולה ממני בחמש שנים, גדלנו בבית חם ואוהב דואג ומסור מאוד, שנתן לנו כלים להתפתח כל אחת בדרכה וכשרונה. אלית פיתחה את כשרונה מילדות – הוא הציור, ולמדה עיצוב אופנה ואני הספורטאית למדתי חינוך גופני. כשאחותי היתה בסביבות גיל 10 אני האחות הקטנה רצתי אחריה ואחרי חברותיה ששחקו בחצר הבית ותמיד רציתי שישתפו אותי את ליאורה הקטנה.

משפחתה של סבתי

ארבעה דורות – אני, אימא שלי, סבתא שלי וסבתא רבתא שלי

סבתא מספרת על הילדות שלה

גדלתי בקריית מוצקין בבית שבו נולדתי, אבי יחזקאל בנה את הבית במו ידיו בעזרת פועלים שהביא. בקדמת הבית הייתה מדשאה גדולה עם בריכת דגי זהב, במדשאה זו חגגנו אירועים רבים כמו בת המצווה שלי, אירוח של גולדה מאיר שהייתה בזמנו שרת החוץ ואפילו החתונה שלי הייתה בגינת הוריי. בחלק האחורי של הבית היו הרבה עצי פרי – תפוזים, פומלה, אשכוליות, לימונים, גויאבה, עץ פקאן, ענבים, שסק ועץ פיטנגו. העצים נקנו בתחנת הניסיונות בעכו והפירות היו טעימים מאוד מאוד. על עץ הגויאבה אבי בנה בית-עץ ואני אחותי והחברות נהנינו לשבת שם והיינו מבלות שם שעות רבות.

גדלתי בבית חם ואוהב עם אחות שגדולה ממני בחמש שנים, אבי היה מורה ואמי הייתה עקרת בית, תמיד חיכתה לנו ארוחה חמה וטעימה בצהרים. לא הייתה לנו משפחה גדולה אבל היו להוריי חברים טובים שהיו כמו משפחה וביחד חגגנו חגים. באותם ימים לא היו הרבה חנויות בגדים אבל הייתה מגיעה תופרת הביתה שהייתה תופרת עבורנו בגדים – לאמי היה טעם טוב ואני זוכרת שהבגדים היו מאוד יפים. בשבתות היינו נוסעים לטייל בארץ, אמי אהבה מאוד את הים ובקיץ היינו מבלים הרבה בחוף אכזיב.

אני הייתי בגן, בית ספר יסודי ותיכון בקריית מוצקין (בזמני לא היו חטיבות ביניים). אהבתי מאוד לקרוא ספרים, הייתי לוקחת ספר מהספריה הציבורית, קוראת אותם על המדרגות וחוזרת חזרה להחליף לספר אחר. הספרנית שהכירה אותי החליפה לי בחיוך. אחר הצהרים היינו נפגשים כל הילדים בשכונה והיינו משחקים במשחקי רחוב כמו חבל, קלאס, חמש אבנים, מחניים ואהבנו מאוד מחבואים. היו לנו גם חברים בקיבוץ כפר מכבי ובחופש הגדול הייתי נוסעת אליהם לשבוע ונהנית מהבריכה והחבר'ה בקיבוץ. בגיל מאוחר יותר הלכנו לתנועת הנוער העובד שם היינו נהנים מפעולות מעניינות, טיולים והיינו יוצאים לקיבוצים בהתנדבות ועוזרים לקיבוץ, למשל היינו עוזרים בקטיף. בבית הספר הייתי ספורטאית מצטיינת באתלטיקה קלה – ריצה קצרה וקפיצה לרוחק וייצגתי את בית הספר ביסודי ובתיכון וזכייתי במדליות, התאמנתי גם בהפועל חיפה.

סבתי בתחרות קפיצה לרוחק

היציאה הראשונה שלי מהבית

סבתא מספרת: "חווית ילדות מרגשת מאוד קרתה לי כשהייתי בת 12. מאז שהייתי בכיתה ד' התחרתי והצטיינתי באתלטיקה קלה – כלומר ריצות קצרות וקפיצה לרוחק. התחרויות נערכו במסגרת בית ספרית, אזורית וארצית. יום אחד קיבלתי בדואר מעטפה על שמי – דבר שלא קרה לי עד אז. כשפתחתי את המעטפה הסתבר לי שנבחרתי בגלל ההישגים הגבוהים שלי למחנה קיץ של ספורטאים מצטיינים. המחנה התקיים במשך שבועיים בעירון שרחוקה מהבית. אני זוכרת שמאוד התרגשתי וחיכיתי בקוצר רוח ליום המיוחל כי זאת היתה פעם ראשונה שלי מחוץ לבית לתקופה כה ארוכה .

כשהגיע היום אבי הסיע אותי וחברה למקום המפגש, עלינו לאוטובוס מיוחד שחיכה לנו. בדרך הצטרפו עוד בנות שאת חלקן פגשתי בתחרויות וחלקן הכרתי לראשונה. כשהגענו לעירון חיכו לנו המדריכים. חילקו אותנו לקבוצות של חמש בנות בכל קבוצה והראו לנו את החדרים שנגור בהם, כל אחת קיבלה מיטה וארונית. אחרי שהתארגנו נפגשנו עם המדריכים וקיבלנו תכנית לשבועיים הקרובים שכללו אימונים בקבוצה ואימונים אישיים. כל יום התאמנו שעות רבות החל מהבוקר עד הצהרים ואחרי ארוחת צהרים שאכלנו בחדר האוכל. אז נחנו ושוב התאמנו אחר הצהרים. בערבים היו לנו סרטים ומשחקי חברה וגם ערבים חופשיים, את ההורים פגשנו בשבתות ומאוד התרגשנו. בזמנים ההם לא היו טלפונים ניידים, וווצאפ והגעגועים למשפחה היו גדולים.

השהייה במחנה היתה עבורי חוויה ענקית שזכורה לי לטובה עד היום. אני אפילו עדיין בקשר עם שתי בנות שהיו איתי במחנה

סרטון תיעוד של סבתא ליאורה: 

הזוית האישית

עמית: היה לי מאוד מרגש לשמוע סיפורים מילדותה של סבתי, להכיר את משפחתה, את החיים בתקופה ההיא למדתי דברים חדשים והתקרבתי מאוד לסבתי.

סבתא ליאורה: נהניתי מאוד, אני חושבת שזה קירב ביני לבין הנכדה שלי. היא שאלה שאלות ואני נזכרתי בהרבה סיפורים וחוויות מהילדות ומהעבר. אני חושבת שהתכנית הזו לנכדתי לשמוע סיפורים על ההיסטוריה של המשפחה והמדינה.