מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי דן והסיפור של השם שלי הוא כזה – אימא שלי הלכה ברגל לבית חולים, שמעה ברחוב מישהו צועק: "אימא של דן!", זה היה דן אחר, אבל השם מאוד מצא חן בעיניה והיא ואבא שלי החליטו לקרוא לי דן. נולדתי בבית חולים "הדסה " ברחוב בלפור בתל אביב.

עם אמי כתינוק

לאימא שלי קראו אורה והיא הייתה מורה ופסיכולוגית ולאבא שלי ישראל, הוא היה רופא. כשהייתי קטן לא הייתה להורים דירה, אז גרנו במשך עשר שנים אצל סבא וסבתא שלי בדירת ארבעה חדרים, גרנו ביחד. היה לי אח שנפטר בגיל צעיר. הוא היה הרבה יותר צעיר ממני. קראו לו דוד וכולם קראו לו בשם חיבה דודי. הייתה לו מחלת סוכרת שעשתה לו נזקים בגוף ולילה אחד הוא מת. הוא נפטר בשנת 1988 בגיל 38. נשארתי עצוב מזה עד היום הזה, אבל התרגלתי לחזור לחיים והמשכתי בחיים ולימים הייתי עיתונאי ומאז כל יום אני מדבר עם הילדים שלי.

עם הוריי

הקמת מדינת ישראל

זה היה יום שיש אחר הצהרים, שיחקנו כדורגל ברחוב, היה קיוסק והאיש שבו פתח בווליום חזק את הרדיו ושמענו את בן גוריון אומר: "אנחנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". היו הרבה אנשים ברחוב, קצת נעצרו, קצת בכו, והאיש בקיוסק התרגש מאוד והוא קרא לכל הילדים לבוא לקיוסק וחילק להם סוכריות.

חבר ילדות שלי שעד היום אנחנו חברים הוא צבי כהן. היינו חברים מהגן ונשארנו חברים עד היום. כמעט 80 שנים שאנחנו חברים. הייתה לי חברה בשם לוצ'י .לוצ'י הפכה לאשתי בבוא הימים. אני מאוד רציתי להיות חבר שלה. יום אחד באתי אליה ואמרתי לה – בואי נהיה חברים. בואי נהיה זוג, לוצ'י אמרה לי שהיא מסכימה רק לחודש ואני אמרתי: "טוב". אבל באמת נשארנו 30 שנה חברים. בשנת 1991 נפרדנו אבל קודם היינו נשואים, נסענו לטיולים והיינו מדריכים בצופים. התחתנו ונולדו לנו שלוש בנות: נויה, שירה וקרן.

מהאלבום המשפחתי

 

למדתי בבית ספר "בלפור" על שם איש אנגלי שהיה שר החוץ של אנגליה והוא הבטיח שתקום מדינת ישראל. לכן עשו לו כבוד וקראו לבית הספר על שמו. שמונה שנים למדנו בבית הספר היו לנו מורים מאוד טובים. המקצועות הכי חשובים שלמדנו היו תנ"ך וספרות – שירים של ביאליק טשרנחובסקי, יהודה הלוי.

את המורה לאנגלית, למשל, לא אהבתי. היא הייתה צועקת כל היום כמו תרנגולת. לעומתה הייתה מורה שמאוד אהבתי שקראו לה רחל אלפר, אהבתי אותה כי היא לימדה באופן מאוד מעניין. בזכותה אני יודע חלקים מהתנ"ך בעל פה. היא לימדה אותנו גם חשבון בצורה מעניינת. ראו שהיא אהבה את העבודה שלה ואת ארץ ישראל, אהבה את העם היהודי. עד היום אני הולך לבקר את הקבר שלה. אני הולך עם אימא שלך כי היא היחידה שיודעת למצוא את המיקום של הקבר. אנחנו אומרים תפילה לזכרה וקוראים שיר של ביאליק. היא הייתה בלי ילדים, לא היה לה בעל, היא הייתה אישה ערירית שגרה לבד. אבל יש לה תלמיד שזוכר אותה וזה אני.

בילדותי

בשעות הפנאי הייתי הולך לצופים, הייתי משחק כדורסל ואחר כך עם לוצ'י היינו הולכים הרבה פעמים לקולנוע. לא היו טלפונים ומחשבים, היה רק רדיו ועיתון. הייתי הולך להמון סרטים, אחד מהם "אמריקאי בפריז" או למשל גבעה 24 אינה עונה, סרט על מלחמת השחרור והקמת המדינה.

ביום נישואינו

נכנסתי לתנועת הצופים בכיתה ד' והייתי שם שנה אחרי שנה. למדנו, היינו בפעולות עד שנהייתי מדריך – התחלתי ללמד את הילדים הצעירים ממני איך זה להיות צופה. למדתי איך קושרים חבל למוט, יצאנו למחנאות, אהבתי את זה מאוד. הייתי שם עד שסיימתי תיכון. היינו שרים שם המון שירים: "היה נכון למלא את חובתך, נאמן לעמך ולארצך, בכל עת לזולתך תעזור, חולצתך הצופה שמור תשמור."

עם הילדים

כל חיי אהבתי קודם כל והכי הרבה שירים עבריים. כל חיי האזנתי הכי הרבה לשירים עבריים גם קצת מוסיקה קלאסית. שיר אהוב עליי במיוחד זה "ירושלים של זהב" והשני: "פגישה לאין קץ". את השיר הראשון כתבה והלחינה נעמי שמר. את השיר השני כתב נתן אלתרמן והלחינה נעמי שמר. כשהיינו נערים רקדנו בעיקר הורה שהיו רוקדים במעגלים. היה גם ריקוד פולני הקזצ'וק, טנגו וואלס. כשאני הייתי צעיר מאוד, אהבתי במיוחד את שושנה דמארי ואת השיר "כלניות", אהבתי גם את להקת "בצל ירוק", את להקת הגשש החיוור, חוה אלברשטיין ואריק איינשטיין.

בגיל ארבע רציתי להיות עיתונאי וגם להופיע בטלוויזיה ואכן עשיתי את שני הדברים האלה, ואם אני אחיה עוד פעם ותהיה לי הזדמנות שנייה להתחיל הכל מההתחלה ולהיות שוב בן 4 – אז אני אבחר שוב להיות עיתונאי כותב. אני לא רוצה לעשות שום דבר שונה, רק את זה. אהבתי מאוד לעבור ב"ערב חדש", עבדתי בו 36 שנים והיינו עושים תכנית, מראיינים אנשים, הכל היה בטלויזיה החינוכית והיה כיף גדול.

סבא כיום

 

הזוית האישית

מיכאל הנכד המתעד: נהניתי להקשיב לחוויות של סבא מהילדות שלו.