מאגר סיפורי מורשת

ד"ר יונס נולד בישראל בשנת 1945, בכפר קרוב לכסיפה, "כוחלה", סמוך לעיר באר שבע. להורים, האם סלמה והאב איברהים. הוא בן למשפחה בת 11 ילדים-שמונה בנים ושלוש בנות. יונס הוא הילד השלישי במשפחה. לאביו היו עדרי צאן-כבשים ועיזים ואדמה לחקלאות. הגשמים הרבים הצמיחו את המזון שהצאן היה זקוק לו, לכן מצבם הכלכלי היה טוב. אביו אהב מאד לעסוק בחקלאות. הוא היחיד בשבט שגדל את כל סוגי הפירות והירקות.

משפחתו הייתה משפחה מאוד מכובדת בשבט ומחוץ לשבט. סבא רבא וסבו היו מעורבים פוליטית ובקשר עם מנהיגים פוליטיים עוד משנות ה-30.

בתקופה בה גדל יונס, הבנים למדו ורכשו השכלה והנשים עסקו בעבודות הבית. שמונת הבנים השלימו השכלתם מחוץ לשבט לאחר הלימודים בשבט. הבן הראשון, היה יוסף אבו רביעה ז"ל, שעבד כחשמלאי, הבן השני במשפחה, ד"ר יונס למד רפואה. השלישי, ד"ר חליל אבו רביעה ז"ל, למד משפטים והיה  תובע בבית הדין השרעי. הרביעי, פרופסור עראף אבו רביעה, אנתרופולוג באוניברסיטת בן גוריון. החמישי, עבד אלכרים עוסק בהוראה. השישי, מוסטפה עבד בהסתדרות כמזכיר רפואי. השביעי, אחיו התאום חסן מורה לאנגלית. הבן השמיני, עיזאת מדריך תיירים.

שלוש בנות המשפחה, שלא רכשו השכלה הן, פאטמה, מרים וכפאיה.

משפחתו נתפסה "כחריגה" כאשר מכרה מחצית מהעדר בכדי לממן לימודי תיכון לבנים בנצרת.

חייו של יונס כילד היו טובים. כילדים הם יצרו לעצמם את המשחקים בהם שחקו לדוגמא, כדור הם יצרו מבגדים ומשחקים.

אביו דאג לקנות לו את הבגדים הטובים  ביותר, מחנות בשם "אתא" שהייתה בעיר העתיקה בבאר שבע. יונס למד בבית ספר חמש שנתי מכיתה א-ה, בית הספר בשבט בבניין מתקופת הבריטים. שם למד, לימודי דת, חשבון, ערבית ועוד.

בזכות הקשרים של הוריו עם אנשים מכובדים וידועים בעיר באר שבע ובצפון. עודד ינאי ממושב נהלל שסייע לו בקבלה לבית הספר הנוצרי בנצרת בשם "טרה סנטה קולג". יונס אומר: "עוד משנות ה- 30 הסבים שלי היו פעילים פוליטית עם הבריטים וזה המשיך הלאה גם עם דמויות מרכזיות ברשות העיר באר שבע, ביניהם אליהו נאוי, ראש עיריית באר שבע לשעבר, אשר סייעו לאבי שאתקבל לבית ספר בנצרת".

כדי להצליח בלימודים בפנימייה, יונס השקיע רבות בלימודיו. הוא זוכר שבלילות היה לומד לאור עששיות (מנורת נפט),  ובאור יום היה יושב בצל העצים ולומד. הוא מעיד על עצמו שכאשר היה חוזר לביתו, למד מהבוקר עד השעות הקטנות בלילה.

בתיכון, עשה בגרות לפי הנוסח שהיה מקובל באוניברסיטת לונדון באנגליה. הבחינות נשלחו ללונדון, נבדקו והוחזרו לתלמידים.

בתקופה זו, הממשל הצבאי שפעל עד לשנת 1966, היה הגוף שהיה אחראי לביטחון, לסדר ועל תנועת הבדווים. נסיעה לצפון התאפשרה רק לאחר אישור שקיבלו מהמושל הצבאי. אחד המושלים הצבאיים בנגב  היה ששון בן צבי שהכיר את הבדווים והבדווים העריכו את היחס שלו אליהם.

הבדווים שנותרו בנגב ,לאחר שחלק מהם הוגלו לירדן, הרגישו מופלים לרעה במדינה. ההקפדה על ניידות התושבים  מהשבט למקום אחר, וחוסר היכולת שלהם לצאת מהשבט ללא אישור המושל, מנעה מהם לעבוד בעבודות אחרות ומקור פרנסתם היה רק גידול כבשים. המצב הסוציואקונומי היה נמוך, ואנשים לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח את ילדיהם ללימודים מחוץ לשבט ולכן מהשבט שלו רק 12 יצאו מלומדים.

כילד הוא זוכר, שכאשר הגיע לביתו פעם בחודש, הוא חיכה, כמו יתר חבריו, לאישור של הממשל הצבאי, על מנת להגיע לפנימייה בנצרת. הדבר הקשה מאוד על הניידות של התלמידים והם נאלצו להפגין נגד התנהלות הממשל הצבאי. הפגנה זו, הותירה בו רושם עז ועד היום וד"ר יונס אינו שוכח את ההפגנה. למרות  תחושת האפלייה  יש לציין שהממשל סייע  בתחנות לאספקת אוכל והיו מרפאות במספר מקומות, בהם הבדווים קיבלו טיפול ע"י ד"ר בן אסא.

לאחר ביטול הממשל הצבאי בארץ, הבדווים יצאו מכפריהם לעבודה בערים הקרובות, מצבם הכלכלי השתפר, הם שלחו את ילדיהם ללימודים ומספרם של המשכילים בחברה הבדווית גדל. מאז שנת 1964 כאשר הבדווים יצאו לעבוד מחוץ לשבט, הדבר יצר שינוי בהיררכיה  של החברה הבדווית  ובמעמדו של הגבר.

גם המפגש של האישה הבדווית עם התרבות המערבית גרם לכך שנשים בדוויות רבות רכשו השכלה באוניברסיטאות ובמכללות ויצרו שינוי.

ד"ר יונס משווה בין העבר להווה  ואומר שבעבר היה רגוע יותר, החברה לא הייתה תחרותית, אנשים הסתפקו במה שיש והאמינו שחייהם טובים וזאת למרות המחסור בבשר, במים, בחשמל ועוד. היום חל שינוי ששיפר את חייהם, ולו הייתה אפשרות לחזור לעבר, הם לא היו חוזרים למרות הגעגוע לרוגע ולשלווה שהיו בעבר.

ד"ר יונס אומר: "עוד כילד, החלום הגדול שלי היה להיות רופא"

התשוקה לרפואה התחילה אצלו עוד כילד, כאשר היה רואה את הדרווישים של השבט, המרפאים אנשים בשבט, בעזרת צמחי מרפא וקמיעות, יחד עם פסוקים מהקוראן. המפגש של ד"ר יונס עם אנשים משכילים שהגיעו לבקרם בשבט ועסקו ברפואה, הגביר את שאיפתו לעסוק ברפואה. ד"ר בן-אסא היה מודל השראה והערכה עבורו, מודל שחיזק את שאיפתו להיות רופא כמוהו.

בתקופת לימודיו בתיכון הוא השקיע במקצועות החשובים למבחן הקבלה לרפואה. הוא השקיע במקצועות: אלגברה, מתמטיקה, פיסיקה. ההתמדה וההשקעה עם כח הרצון גרמו לו להגשים את חלומו. בסיום לימודיו התיכוניים הוא הצליח להגיש מועמדותו ולהתקבל לבית הספר לרפואה.

ד"ר יונס מספר על עמותה בירושלים שסייעה לסטודנטים מכל הדתות להתקדם ולהשתלב בחברה. עמותה זו, חבריה היו פרופסורים ואנשים חשובים אחרים מירושלים, שתפקידם היה לאמץ ולטפח בביתם סטודנטים. עמותה זו אימצה עשרים סטודנטים ערביים. ד"ר יונס אומץ על ידי פרופ' דן אבני סגריי, שהיה אחראי על השגרירות של  מדינת ישראל באפריקה והתייחס אל יונס כבנו. עד היום זוכר ד"ר יונס את טעם הקפה בביתו של פרופ' דן אבני.

בפעם הראשונה ד"ר יונס נכשל ולא עבר את בחינת הקבלה לרפואה. הדבר גרם לו לאכזבה והפרופ' דן עודד אותו להמשיך ולא לוותר. אביו והדודים, הציעו לו ללמוד בחו"ל והוא סירב. ד"ר יונס לא וויתר ולמד יומם ולילה וכשניגש בפעם השנייה לבחינות, הצליח.

פרופ' דן היה בקשר עם משפחתו של ד"ר יונס והיה כבן משפחה אהוב ויקר. ד"ר יונס פנה לפרופ' דן טרם פרסום תוצאות הבחינה בכדי לבדוק אם הוא התקבל לרפואה, דן ענה לו: "היעזר בסבלנות." בעודם, יונס ודן, יושבים על כוס קפה החל פרופ' דן לחייך, ואמר לו: "אסור לך להגיד לאף אחד את הדבר הבא..  התקבלת לרפואה." יונס מספר שהוא קפץ מהכיסא אל השמיים מרוב התרגשות, החלום שלו התגשם דמעותיו זלגו משמחה וההתרגשות היתה עצומה.

ד"ר יונס  נסע עם הבשורות לבית הוריו. הוא לקח מונית מ"יעל דרומה" ונסע אל משפחתו. הוא ידע שאינו יכול לספר כיוון שלא פורסמו תוצאות באופן רשמי.

ד"ר  יונס אומר: "הרגשתי שאני לא יכול להחזיק זאת בבטן, ולמרות שנתבקשתי לא לספר החלטתי לספר להורי". כאשר סיפר היתה שמחה גדולה ומלאת צהלולים. אחרי ההודעה הרשמית השבט כולו ידע שהתקבל והיתה חפלה בה השתתף כל השבט, וגם אנשים שסייעו לו להתקבל. ד"ר יונס מספר שאחת השאלות המשמעותיות, שנשאל בוועדת הקבלה הייתה: "האם לאחר שבע שנים של לימודי הרפואה שבהם ייחשף  למודרניזציה ולתנאים אחרים שאותם לא הכיר בשבט האם יחזור לשבט שלו?"

ד"ר יונס ענה ואמר: "אני אחזור לשבט שלי ואדאג לטפל גם בבדואים וגם ביהודים." – כי כך התחייב לעצמו ורצה לקיים את הבטחתו. חברי הוועדה התרשמו מתשובתו הנחרצת, הכנה והמרגשת, שנבעה מעמקי לבו והוא התקבל לבית הספר לרפואה.

בשנת 1964 התקבל יונס ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית, הוא היה תלמיד מצטיין וזכה בפרס שהעניק לו בית ספר לרפואה. בתקופת לימודיו נחשף לראשונה לחיי העיר, לחיי הצעירים היהודים, ולא חווה תופעות של קפוח או אפליה, כפי שהיה חש בשבט בתקופת הממשל הצבאי.

בירושלים הוא גר עם חברו השופט בדימוס, יוסי רבי ז"ל. החברות הטובה והחזקה ביניהם נמשכה מאז שגרו יחד ועד לסוף ימיו של השופט. הישגיו בשנת הלימודים הראשונה היו גבוהים, לכן בשנה השנייה קבל מלגה תוך התחייבות  לעבוד בקהילה הבדווית למשך שנה.

בסיום לימודיו בשנת 1971, הוא החל את הסטאז'-ההתמחות בפנימית אצל פרופ' להמן. פרופ' להמן היה מוערך ומוכר במשפחתו ולכן ד"ר יונס בחר בו. הוא נזכר שבמהלך ההתמחות, ד"ר להמן ביקש אותו לבדוק גברת שהגיעה עם בעלה, הזוג היה דתי.

הבעל פנה לד"ר להמן וביקש ממנו שהרופא הבדווי לא יבדוק את אשתו. ד"ר ליהמן כעס וביקש מהבעל לעזוב את המקום. לאחר שהבעל חזר בו, ד"ר יונס בדק, והבעל שהבין שטעה, ביקש סליחה מד"ר ליהמן ומד"ר יונס. במהלך  ההתמחות נסע בין המרפאות של היישובים הבדואים בנגב ומלא את חובתו. הוא עבד  במרפאות השונות בכל יישובי הבדווים בנגב ונהפך לרופא מוערך ואהוד על מטופליו הבדווים. ד"ר יונס הוכר כרופא הבדווי הראשון בארץ ישראל.

בחברה הבדווית לא היה מקובל, שהנשים הבדוויות ייבדקו אצל רופאים גברים בדווים, ובמיוחד שד"ר יונס היה הרופא הבדווי הראשון בארץ. הנשים הבדוויות הורגלו להיבדק אצל רופאים יהודיים. בפעם הראשונה בהגיעו למרפאה, היו  שלושים וחמש נשים ושני גברים הממתינים לרופא. בעודו יושב במשרדו, הוא שמע את הגברים שמציעים לנשים: "לא להיכנס לאבו רביעה".

היחס אליו כרופא בדווי ראשון בארץ השתנה לטובה, בעקבות התערבותו של חברו מהמגזר הבדווי. החבר  שביקר את  ד"ר יונס מדי פעם בקליניקה, ראה לתדהמתו שאנשים אינם נכנסים  למרפאה של ד"ר יונס. אשתו של חברו הייתה בין הנשים שלא נכנסו אל ד"ר יונס. החבר ביקש מאשתו להיכנס ולהיבדק אצל ד"ר יונס, היא נכנסה והייתה מרוצה. בעקבותיה נכנסו נשים לקבל טיפול מהרופא הבדווי הראשון, ד"ר יונס. השינוי הזה גרם לו לאושר. השמועה שהוא אכן רופא טוב עברה מפה לאוזן, מאישה לאישה, וחולים התחילו  לבקש להיות מטופלים אצלו. ד"ר יונס אומר שלעולם לא חש  אפליה  לא בלימודיו ולא בעבודתו.

הוא אומר: "אם אתה רוצה להשתלב בכל חברה, תשקיע, תאמין בעצמך ותהיה מקצועי."

במקרים רבים כאשר היה יושב עם מטופל יהודי בבית חולים סורוקה, היה שומע את המטופלים מדברים ביניהם ושואלים בתהייה, מה הוא  פרסי? עירקי? מאיזה עדה הוא? כאשר סיים את הטיפול בחולה, ניגש אליהם וסיפר להם בגאווה שהוא בדווי. ד"ר יונס צוחק ואומר: " מרוב מבוכה, הם רצו ליפול."

בשנים 1972-1979 הוא עבד במשרה מלאה בבית החולים סורוקה ומשנת 1979 ועד היום הוא עובד במשרה חלקית בסורוקה במרפאת סוכרת. בשנת 1979 החל לנהל מרפאה ביישוב תל שבע  ולאחריה ניהל מרפאה בעיר רהט.

ד"ר יונס פעל רבות, לטפל ולמגר את תופעת הסוכרת, שהפכה לגורם מסוכן בקרב תושבי השבטים.

המטופלים הבדווים האמינו כי הדרך היעילה לטיפול במחלתם היא על ידי הזרקה וד"ר יונס שכנע  אותם שהטיפול בנטילת כדורים יעיל לא פחות מהזריקות. השיטה, שהנחיל יצרה שינוי בתפיסתם של הבדווים בעולם הרפואה. בעבר אישה בדווית לא הייתה מגיעה ללדת בבית חולים מטעמי צניעות, היא הייתה יולדת עם מיילדת בדווית ונשים היו מתפללות עבורה, זה היה טקס מיוחד. היום רוב הנשים יולדות בבית החולים.

בשנות ה-60-70 הייתה רפואה אלטרנטיבית והבדווים לא היו מגיעים לבתי חולים לטיפול, אלא אם כן הם היו במצבים קשים, לכן בית חולים סורוקה החליט כי כל חולה בדווי שמגיע למיון, גם אם אין לו אבחנה רפואית, היה מתאשפז.

במהלך השנים ד"ר יונס הגיע לתובנות והאמין, כי בכדי להיות רופא טוב עליו להיות מקצועי, אנושי ועם יחס מכבד למטופלים ולבני משפחותיהם. ד"ר יונס האמין כי יחס גורר יחס וכבוד הדדי והתחשבות גם בתרבות גורמות לסיוע לאבחנה במחלת המטופל.

בגיל 30 החלה משפחתו ללחוץ עליו להתחתן ולהקים משפחה. את אשתו גב' ג'האן אבו רביעה, שהייתה תושבת נצרת, הכיר דרך אחות של חברו. הדבר התחיל מביקור של ד"ר יונס בבית הוריה של אשתו לעתיד. אביה היה איש מכובד ומלומד שדאג ללמד את ילדיו ובייחוד את בנותיו. למרות שהתפיסה אז הייתה כי יש לדאוג להשכלת הבנים, האב התעקש ללמד את בנותיו. האב האמין שהתעודה והמקצוע הם הנשק לנשים בעתידם. האמין שכאשר תרכושנה השכלה הן תהינה עצמאיות, ולא נזקקות לתלות בבעליהן מבחינה כלכלית בעתיד.

ד"ר יונס התאהב באביה ובאישיותו. במפגש עם אביה הם שוחחו ארוכות כאילו שהכירו מאז ומעולם, ונדמה היה שהוא שכח ממטרת ביקורו. ג'האן, הייתה מורה ובעלת ערכים, שרכשה מאביה וממשפחתה. ד"ר יונס הבין שמצא את אשר רצה וכבוד הוא לו להתחתן עימה.

הם התחתנו  ב-15 לאוגוסט 1975, ד"ר יונס היה בן 32 ואשתו בת 24. לאחר החתונה, הם עברו לגור בבאר שבע,  במגורים המיועדים לרופאים ליד בית החולים. יונס מספר  שכמה חודשים לפני החתונה הוא דאג לשכור דירה בבאר שבע ושלושה שבועות לפני החתונה בעל הדירה הודיע לו על ביטול העסקה ושהוא אינו משכיר לו  כיון שהוא ערבי.

הוא עבד בבית החולים סורוקה ואשתו החלה ללמד את השפה הערבית בבתי הספר היהודיים בבאר שבע. בבתי ספר יהודים לימודי הערבית היו חובה. בהמשך, ד"ר יונס החל לנהל מרפאה ביישוב תל שבע ואשתו הייתה גננת ביישוב תל שבע. לאחר זמן מה, מונתה למפקחת על הגנים הבדווים במחוז דרום.

ליונס יש ארבע בנות ובן. לד"ר יונס ואשתו היה חשוב מאוד להעניק השכלה לילדיהם כפי שהם התחנכו. לכן, למרות שהמשפחה התגוררה בבאר שבע, בנותיו למדו בבית ספר ערבי ביישוב תל שבע. הם רצו שילדיהם ירכשו את השפה הערבית, הערכים והנורמות החברתיות של החברה הבדווית.

בכדי שילדיו יוכלו להגיע לאקדמיה ולהתקדם בחייהם, החליטו ד"ר יונס ואשתו להעביר אותם לבתי הספר היהודיים בשכונה שבה התגוררו. ולאחר מכן עברו למקיף א' בבאר שבע.

כל ילדיו המשיכו ללמוד ורכשו השכלה גבוהה. ד"ר יונס מאד רצה שילדיו ילכו בעקבותיו וילמדו רפואה, אך הם בחרו בדרך אחרת. האחת, פרופסור סראב אבו רביעה  סגנית נשיא אוניברסיטת בן-גוריון בנגב לגיוון והכלה, וחוקרת בכירה במחלקה לחינוך. השנייה, ד"ר ספא אבו רביעה, מנהלת תחום חברה ערבית, יד הנדיב בירושלים. השלישית, ד"ר ראויה אבו רביעה, מרצה למשפטים במכללת ספיר. הרביעית, רמזיה אבו רביעה, בעלת תואר שני בחינוך ומפקחת על הגנים הבדווים במחוז דרום. החמישי, מוחמד אבו רביעה, רוקח ומנהל בית מרקחת בסופר פארם, במתחם ביג בבאר שבע.

משפחתו של ד"ר יונס התגוררה מאז ומתמיד בבאר שבע, ומזה 30 שנה בשכונת נווה נוי. הם חיים ביחסים טובים עם שכניהם וליוו אותם בחוויות המשותפות, חתונות, שמחות, לידות, חגים. השכנים חלקם הפכו לבני בית, ילדיהם למדו יחד בבתי הספר והאחווה והאהבה נמשכים עד עצם יום זה.

ד"ר יונס  אומר שהוא זוכר את העיר בימיה הראשונים בהם היו השכונות: א' וב' ושכונה ג' הייתה בשלבי בניה. הוא אומר: "היום העיר גדלה והתפתחה בתחומים רבים, וקשה להכיר את העיר." לדבריו, העיר באר שבע מוכרת, כאחת הערים שהתפתחה הכי הרבה, ובזמן כל כך קצר.

כיום, הוא עובד כמומחה לסוכרת במרפאות בחברה הבדווית ובמרפאת סוכרת בסורוקה, ובזמנו הפנוי יונס אוהב לגדל עצים, בעיקר עצי זית.

במהלך עבודתו הוא התנדב בתחומים רבים: • בהגברת המודעות למחלת סוכרת וסיבוכיה.

• ד"ר יונס משמש כיו"ר  עמותה "לשותפות ולאחווה בנגב". בעמותה זו שותפים יהודים וערבים. התורם העיקרי הוא אריק רוטשילד מצרפת. תרומתו מסייעת בעידוד סטודנטים וסטודנטיות בדווים ללימודים באקדמיה כגון: פרויקט "מאה מהנדסים" במכללת סמי שמעון בבאר שבע, קידומטיקה לתלמידים מכיתה ה' עד יב', לתלמידים בדווים, מכינה לסטודנטים הבדווים לקבלה לאוניברסיטה, מלגות לסטודנטים מעוטי יכולת, תרומת מחשבים לסטודנטים הבדווים מעוטי יכולת במכללת אחווה ועוד..

• בזמן מגפת הקורונה, תושבים מהכפרים הלא מוכרים, התקשו להתנייד למרכז קניות על מנת לקנות מזון. ד"ר יונס, מנהל עמותת "לשותפות ולאחווה בנגב", דאג שהעמותה תספק מזון למשפחות ותעודד אנשים להתחסן נגד מגפת הקורונה.

• חבר בוועד, פורום להסכמה אזרחית, שמטרתו לשלב ערבים אזרחי ישראל במוסדות המדינה, בחסות נשיא המדינה.

•  חבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת בן גוריון.

 תעודות ההוקרה וההערכה על תרומתו הרבה בתחומים שונים:

בשנת 2002 קיבל אות מופת מגן שר הבריאות על פועלו בחברה הבדווית ובכלל

בשנת 2015  קיבל תעודת הוקרה על תרומתו כחבר בוועדת הקבלה בבית הספר לרפואה.

בשנת 2019 יוזמות אברהם העניקה את "אות החיים המשותפים" לד"ר יונס אבו רביעה כהכרה על פעילות משמעותית לקידום שילוב ושוויון בין יהודים וערבים  אזרחי ישראל. האות הוענק לד"ר יונס ע"י  יושבי הראש המשותפים של יוזמות  אברהם, אורני פטרושקה ועו״ד בשאיר פאהום ג'יוסי.

בקבלת האות נאמר ד"ר יונס אבו-רביעה

הרופא הבדואי הראשון בישראל (מומחה לסוכרת), ופעיל למען קידום החברה הערבית-בדואית ויחסי יהודים-ערבים. חבר בוועד המנהל באוניברסיטת בן גוריון בנגב ומשמש כיו"ר העמותה לשיתוף ואחווה בנגב וחבר מזכירות הפורום לדו-קיום.

בשנת 2020 קיבל את אות "בן גוריון "

הזוית האישית

דבר התלמידות מור וטוהר, תלמידות כתה י"א במקיף ג': ליונס היקר, תודה רבה על תמיכתך הרבה בחברה ובכל חלקיה. סיפור חייך מהווה השראה לרבים בחברה ובעיקר לנוער. ההתמדה והאמונה שכאשר רוצים להתקדם יש לעשות הכל הוא מסר שלעולם לא נשכח. עבודתך כרופא סייעה בידך, לתרום רבות לחברה הבדווית. בעזרתך למדנו והעמקנו יותר בידע על החברה הבדואית בישראל, לפני הקמת המדינה, והשינוי שחל בה מאז הקמת המדינה. למדנו  על אמונות, על  דרך החיים, ההרגשות והחוויות שהחברה הבדווית חוותה וחווה. תודה ליוזמי הפרויקט, שמחים שלקחנו בו חלק. בזכות ההשתתפות בפרויקט הכרנו את סיפורו של ד"ר יונס ולמדנו להכיר את התפתחות העיר באר שבע. דבר ד"ר יונס: ברצוני להודות לבנות מור וטוהר ולשוש לוי על הגיען למפגשים. תודה על המקצועיות, הרגישות, האדיבות והסקרנות. תודה על הזמן שהשקעתן. היה לי חשוב מאד לספר את  הספור שלי לנוער ולהעביר מסר לנוער "שאם מחליטים להשיג מטרה מסוימת או להגשים חלום כלשהוא ומתמידים בטוח שניתן להשיג אותו". אני החלטתי להיות רופא  בזמן שגרנו באוהל, ללא מים וחשמל, ללא תחבורה ציבורית או תחבורה אחרת. התגברתי על הכל והצלחתי!