מאגר סיפורי מורשת

סבא משה יוז מספר לנכדו בן:

נולדתי בעיר תל-אביב שנה אחרי קום המדינה. זאת הייתה תקופה קשה מאוד. זאת הייתה מדינה חדשה, בלי הרבה כסף, המון הוצאות. היא הייתה צריכה לקלוט עוד הרבה עולים חדשים. מכייון שהיה מחסור במוצרי יסוד כמו סוכר, קמח, בשר, ביצים ועוד, המדינה הקציבה לכל משפחה כמות מסוימת של מזון ולפי מספר האנשים במשפחה קיבלו תלושים (פתקים), כדי שיוכלו לקנות את המצרכים, זו הייתה תקופת הצנע בארץ.

עד שהייתי בן חמש, גרנו בדירה בת חדר אחד, אני הורי ואחותי. החדר שימש גם בתור חדר שינה, גם סלון ובנוסף פינת משחקים. שהגעתי לגיל חמש, עברנו לבית חדש שם גרתי עד לגיוסי לצבא.

הבית היה בשכונה קטנה וחדשה בעיר תל-אביב המון שטחים פתוחים והרבה ילדים. בתקופת ילדותי עוד לא היו טלוויזיות, לא היו טלפונים ובטח שלא היו מחשבים, למעט מאוד אנשים בשכונה, שבה גרתי, היו מכוניות. להורי לא הייתה מכונית. אנחנו הילדים שיחקנו בחצר של הבית הרבה משחקים משותפים: כמו תופסת, מחבואים, סימני דרך, קלאס, קפיצה בחבל, ג'ולות, אוסף בולים, (שהכנו מחפיסות סיגריות ריקות) ועוד.

תמונת הבית

סבא מספר על חווית הביקור בהרצליה – כיצד הלך לאיבוד?

הייתי בערך בכיתה ב', התקופה הייתה שונה ואחרת מאשר היום. לא היו טלפונים, בטח שלא סלולרים וגם לא רגילים שיש היום בבתים. כמעט לאף אחד בסביבתי לא הייתה מכונית במשפחה, לא כמו היום שכמעט לכולם יש גם לאבא וגם לאימא. המקרה התרחש בעיר הרצליה. מפעם לפעם נסענו להתארח כולל להישאר ללון אצל דודי שגר בעיר הרצליה.

הנסיעה ארכה יחסית להיום זמן לא מועט. מבית הורי בתל אביב נסענו (ברור שבאוטובוסים), עד לתחנה המרכזית. שם החלפנו אוטובוס שנסע לתחנה הראשית בהרצליה ושם אוטובוס שלישי לכוון שכונת מגורם של דודיי. לא כמו היום שנכנסים למכונית הפרטית ותוך בערך חצי שעה מגיעים. נסיעה פשוטה כזאת ערכה בערך שעתיים, ואפילו יותר. היום בשעתיים אנחנו מגיעים מהבית עד טבריה ואפילו רחוק יותר! זה כולל את ההמתנה לאוטובוסים בכל נקודת החלפה.

הדוד שלי היה פעיל במפלגה די חשובה באותם הימים. כבר ציינתי שלא היו טלפונים וברור לחלוטין שגם טלויזיות לא היו. (בהזדמנות אחרת אספר כיצד הצלחנו אנחנו הילדים להעביר את הזמן לבלות להנות ולכייף בלי תכניות טלויזיה בלי משחקי מחשב ומשחקי טלפון). היום בזמן בחירות הפרסומת העיקרית היא בטלויזיה ובסלולרים. אז… בתקופה ההיא היו אסיפות, בכל איזור ושכונה וקריאות והודעות דרך רמקולים, שהותקנו על מכוניות שנסעו באיטיות ברחבי השכונות ואנשי המפלגות קראו וסיפרו לאנשים למה כדאי ונכון להצביע למפלגה שלהם.

הדוד שלי כפי שסיפרתי היה פעיל במפלגה בעיר הרצליה. במוצאי שבת בשעות לפנות ערב הגיע רכב לאסוף את דודי. המון ילדים רצו אחרי הרכב שכבר מישהו קרא במערכת הרמקולים את הודעות המפלגה. זו הייתה אטרקציה מיוחדת ורבת רושם לפחות לי בתור ילד קטן וכנראה גם לכל אותם ילדים שרצו אחרי הרכב. אני התמלאתי גאווה וחשיבות מזה שדודי לקח את המיקרופון לידיו והחל לדבר. מה אמר לא זוכר ואולי גם לא היה לי מושג אז. התערבתי עם שאר הילדים שהלכו ורצו אחרי הרכב וכך מבלי לשים לב עברנו מרחוב לרחוב. אני וכל שאר הילדים שהרגשנו כמו בהצגה גדולה. הילדים כולם בני המקום, מכירים את האזור. אני נטע זר, מישהו שלא מפה.

פתאום….. קצת החשיך, קצת אולי הבנתי שאני לא יודע היכן אני נמצא ואולי קצת פחדתי, ילד קטן במקום זר ולא מוכר. עצרתי. לא ידעתי לאן לחזור!! הרכב עם דודי המשיך בנסיעתו כל קבוצת הילדים המשיכה גם כן ואני ניצב לבד, לבד במקום שלא הייתי בו מעולם ואין לי מושג איך חוזרים. נבהלתי, אני חושב שאפילו מאוד מאוד נבהלתי.

התחלתי לחזור, זכרתי שבכל צומת הרכב פנה ימינה ושמאלה. חזרתי אחורה, בכל צומת חיפשתי וניסיתי לראות האם אני מזהה את בית דודי (בית פרטי עם חצר גדולה בלי שער וברור שבלי אינטרקום כמו היום). או תושייה של ילד או מזל של ילד. הצלחתי, לא יודע כמה זמן, אבל לפתע זיהיתי את הבית. אני חושב שבאותו הרגע לא היה איש מאושר ממני.

אני שמח ומאושר גם עכשיו ברגע זה כשאני מעביר את הסיפור שלא סיפרתי עד היום לאף אחד לנכדי האהוב

סבא בן היימליך

כל הנכדים של סבא בצימר בכורזים

אני סבא ואחותי אורי

אני וסבא

הזוית האישית

סבא משה: התוכנית גרמה לי לשתף את נכדי בזיכרונות וחוויות מתקופת ילדותי שעד כה לא יצא לנו לדבר עליהם.

הנכד בן: התוכנית גרמה לי לדבר עם סבא על דברים שלא יצא לנו לדבר עליהם עד כה, למדתי ממנו דברים חדשים עליו ועל התקופה, כמו למשל על תקופת הצנע בישראל.