מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הילד אלי בכנר ששרד את השואה והציל את אביו

אלי בכנר ז"ל עם הספר "אין פרפרים פה"
אורי הנכדה, קיעקעה את מספרו על ידה
גבורה ותקומה מתוך השואה

שמי רעות אסקיו, השנה בחרתי להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי במסגרת המעורבות החברתית ובחרתי להביא את סיפורו של אלי בכנר ז"ל. צללתי אל העולם של אלי לפני המלחמה ובמהלכה, ולמדתי לאט לאט את הסיפור שלו. הייתה לי זכות לתעד את סיפרו.

אלי נולד בשנת 1931 בעיירה אוסטרבה שנמצאת על הגבול של צ'כיה ופולין. משפחתו הייתה אמידה מאוד בגלל שסבו הקים את הכולבו (קניון) הראשון בצ'כיה. אביו עסק בייצוא של בשרים. המשפחה לא הייתה קרובה לדת למרות שאמו הייתה בתו של רב. אלי ואחיו לא למדו בבתי ספר יהודים. אלי אמר שאם לא הייתה פורצת מלחמה, תוך דור או שניים המשפחה כבר הייתה מתבוללת לגמרי. בסביבתו של אלי היהדות לא הייתה מורגשת והוא מעולם לא חווה גילויי אנטישמיות לפני המלחמה. המבוגרים לא חששו מהפופולריות של היטלר.

ב-15 במרץ 1939 הנאצים פולשים לצ'כיה. בעקבות הפלישה אביו של אלי מחליט להעביר את המשפחה לפולין. הם אוספים את חפציהם והולכים בלילה שמונה קילומטרים דרך מכרה פחם כדי לחצות את הגבול לפולין. בפולין הם גרים לתקופה קצרה בכפר הררי, אך נאלצים לעזוב אחרי כמה חודשים בגלל שבספטמבר הנאצים פולשים גם לפולין.

אלי הקטן , הוריו ואחיו קורט

תמונה 1

הוריו של אלי הבינו שבפולין מסוכן יותר מאשר בצ'כיה, לכן החליטו לחזור למדינתם. האבא הצליח להוכיח שהם אזרחי צ'כיה וכך אלי ומשפחתו חזרו לצ'כיה וגרו בפראג. בפראג חייו של אלי כפי שהכיר אותם השתנו לחלוטין. בפעם הראשונה בחייו אלי חווה מחסור ועוני. אביו עבד בבית תמחוי ואמו לא עבדה כלל. בנוסף, זו הייתה הפעם הראשונה בה אלי חווה גילויי אנטישמיות. הוא נאלץ ללבוש טלאי צהוב, הילדים ברחוב לא הסכימו לשחק איתו והוא לא היה יכול ללכת לקולנוע או למשחקי כדורגל. בזמן שהתגוררו בפראג אלי ואחיו – קורט הצטרפו לתנועת החלוץ שהייתה בעירם, שם למדו על ציונות בפעם הראשונה ועל הרצל וגורדון.

גטו טרזינשטט

לאחר שנתיים בפראג, אלי ומשפחתו מגורשים בשנת 1942 לגטו טרזינשטט. הם מגורשים לחלק של הגטו שהיה גטו "יחסי ציבור" של הנאצים, לשם הנאצים הביאו משלחות של הצלב האדום כדי להראות שהיהודים חיים בתנאים טובים. הילדים בגטו למדו בבית ספר משעות הבוקר עד שעות אחר הצהריים, ולאחר סיום הלימודים היו משחקים הרבה בהדרכתו של פרדי הירש. בגטו עלו גם הצגות ואופרות, ואלי השתתף בהן עם שאר הילדים.

למרות שהיו עסוקים במהלך רוב שעות היום, הילדים עדיין נחשפו לזוועות הגטו. הם ציירו או כתבו בחשאי ציורים ושירים שמתארים את העולם המעוות שנכפה עליהם, והחביאו אותם בחריצי הקירות כדי שהחיילים הנאצים לא יגלו אותם. גם אלי כתב מספר שירים ביחד עם חבריו, שהיום מופיעים בספר "אין פרפרים כאן", לקט שירים וציורים של ילדי גטו טרזינשטט.

אושוויץ

כעבור שנתיים בגטו טרזינשטט, אלי מופרד ממשפחתו ומגורש לאושוויץ. בסלקציה הוא עומד ביחד עם חבריו מטרזינשטט. אלי ראה שחברו נשלח ימינה על ידי מנגלה, והוא נשלח שמאלה. הוא לא ידע מה שמאל או ימין אומר, אלא רק ידע שהוא רוצה ללכת עם חבר שלו. אז אלי חזר אל מנגלה ואמר לו בגרמנית צחה: "אני רוצה ללכת עם חבר שלי". מנגלה הסתכל עליו במבט ארוך, ואז צחק ונתן לו ללכת ימינה. לאחר הסלקציה אלי והילדים הבוגרים מצריף הילדים מובלים בתור, והילדים ששהו באושוויץ יותר זמן מבינים שהם מובלים אל כיוון הקרימטוריום, המשרפות. בהלה מתחילה להתפשט ואלי מתחיל להבין מה קורה במחנה שכזה, אך פתאום החייל פונה פנייה אחת לפני תאי הגזים ואלי מוצא את עצמו עובד בלשרוף גופות בגיל 13.

אלי לא עובד זמן רב במשרפות ומעבירים אותו לחווה מחוץ למחנה, שם מגדלים את כל האוכל והמזון לחיילים שבמחנה. המצב שם טוב יותר ואלי מתחזק. לקצין אס אס האחראי על החווה היה מנהג לשתות כל בוקר דלי של מים שנשאבו ישר מן הבאר, ואלי היה אחראי לספק לו אותם. באחד הימים בחורף, הבאר קפאה ולא היה ניתן להוציא ממנה מים. אלי הלך אל הקצין ואמר לו שהבאר קפאה והיום הוא יצטרך לא לשתות מים מן הבאר. הקצין מאוד כעס ואמר לאלי שזה או המים, או שהוא יהיה בתוך הבאר. אלי הבין שאין לו ברירה והלך אל הבאר. הוא ניסה כל מיני שיטות, ובסוף מצא חתיכת ברזל מעוקמת שאיתה ניסה לשבור את הקרח. אחרי הרבה ניסיונות הוא הצליח למלא את הדלי במים צוננים. כשהביא את הדלי אל הקצין, הקצין אמר: "רואה, מה שלא הצלחת בפעם הראשונה, תצליח בפעם השנייה". משפט זה ליווה את אלי כל חייו.

כשהצבא האדום התקרב למחנה הנאצים התחילו בפינויו. הם העלו את כל השורדים על רכבות משא, אך באמצע הדרך המסילות נגמרו וכל האסירים הורדו מן הרכבות. הם צעדו 80 ק"מ בשלג הפולני עד שהגיעו אל מחנה בוכנוולד. המסע היה מאוד קשה לאלי והוא נתמך על ידי שני חבריו כל הדרך. בצעדה, חבריו של אלי אמרו לו לשקר ולהגיד שהוא צועני. כאשר אלי הגיע אל הקצין בשער ואמר לו שהוא צועני, הקצין אמר: "תוכיח", ובדיוק ברגע זה מטוסים אמריקאיים התקיפו את המחנה ואלי התחמק ורץ לתוך ההמולה ששררה במחנה.

במחנה בוכנוולד אלי היה בחלקה של הצוענים, מה שאומר שמצבו היה טוב במקצת משל שאר חבריו היהודים. קצין האס אס שהיה אחראי על הצריף של אלי אהב אותו ואת חבריו מאוד והביא להם עוד שמיכות ואוכל, ואפילו הביא להם שולחן פינג פונג כשביקשו! "לא יאומן – בלב מחנה בוכנוולד שכולו מוות, שיחק קצין אס אס פינג פונג עם ילד יהודי."

כל יום אלי היה מתגנב אל האיזור היהודי ושואל אם הגיעו אנשים חדשים. יום אחד אמרו לו שהגיע מספר אחד מעליו (A-1984), מספר שאלי ידע ששייך לאביו. אלי הזדרז להגיע אל האיזור היהודי אבל כשהגיע אמרו לו שהמספר הזה כבר בערימת גופות. אלי חיפש את אביו בערימה, וכשמצא נדהם לגלות שאביו עדיין נושם. לאחר כמה רגעים שראה שאביו ממשיך לנשום, אלי הבין שהוא גוסס, שאביו כנראה  חלש וסיכוייו לשרוד היו קלושים. למרות זאת, החליט להעביר את אביו, הוא גרר את אביו בחשאי למרפאה דנית, כל זה תחת סכנת מוות וודאית אם ייתפס. אלי היה צריך לגרור את אביו עד למרפאה מבלי להיתפס, להבריח אותו אל תוך המרפאה תחת זהות דנית ולבקר אותו בחוליו פעם בכמה שבועות. בכל אחת מן הפעולות הללו, אם היה נתפס היה נורה ונהרג במקום.וכשמצבו השתפר היו מדברים ומספרים אחד לשני על מה שהם יודעים שקרה לשאר בני המשפחה.אלי סיפר שמבחינתו, לא הייתה לו באמת ברירה אם להציל אותו או לא. הוא ידע שאם לא ינסה להציל אותו הוא יתחרט על כך כל חייו. בזכות סיכון חייו, אביו של אלי שרד.

צבא בעלות הברית התקרב למחנה בסוף 1945, והנאצים החליטו לפנות גם את מחנה בוכנוולד. הפעם אלי החליט שלא יסכים ללכת איתם. הוא ועוד כמה חברים התגנבו בלילה שלפני הפינוי אל הגדר ועם קאטר קטן (חותך מתכת) יצרו חור שדרכו עברו, ובאישון לילה הם חמקו אל תוך היער, והחופש. הם רצו ביערות שעות, עד שנתקלו בצבא ארצות הברית שסיפק להם אוכל ושמיכות. במחנה צבא ארצות הברית היה קצין יהודי שמאוד אהב את אלי והחיבור בינהם היה בלתי ניתן להפרדה. בסיום המלחמה אלי והקצין נסעו ביחד לפראג לחפש את שאר בני משפחתו של אלי, אך הם לא מצאו. הקצין הציע לאלי שהוא יאמץ אותו ושיחזרו ביחד לאמריקה, לבית שלו. אלי סירב, כי רצה לדעת מה עלה בגורלם של אימו, אביו, ואחיו הגדול קורט. הם חזרו לאוסטרבה כמוצא אחרון ושם לשמחתם פגשו את אביו של אלי. הם גילו שאמו של אלי לא שרדה, ואחיו הגדול קורט נורה ונרצח יום לפני ששחררו את המחנה שלו. זה היה מאוד קשה לאלי לשמוע על מות אחיו, שהיה תמיד החזק מבניהם ושימש לו כדמות מופת. לאחר מכן הקצין חזר לאמריקה, ואלי גר עם אביו, שהתחתן בנתיים מחדש והוליד ילד נוסף, אח לאלי.

לאחר שלוש שנים בפראג, אלי עולה לארץ. כאן הוא פוגש את עפרה, מתיישב במושב מולדת שנמצא בגלבוע, ונולדים להם 13 נכדים ו-14 נינים. אלי נפטר בגיל 91,  אלי עבד בתפקיד ניהולי במושב.

הגעתי אל אלי דרך דוד שלי, שאחותו נשואה לבן של אלי. הם סיפקו לי את החומרים וזכיתי לראיין את הנכד והנכדה של אלי, שלקחו על עצמם להמשיך לספר את הסיפור של סבם.

השיר שכתב אלי בגטו טרזינשטט ביחד עם חבריו, "כן כן ככה זה",

הולחן והוקלט לפני כשנתיים, אקי אבני – שר, הילדים המופיעים בשיר הם ניניו של אלי: צפייה בשיר  

תמונה 2

הזוית האישית

רעות: הגעתי אל אלי דרך דוד שלי, שאחותו נשואה לבן של אלי. הם סיפקו לי את החומרים וזכיתי לראיין את הנכד והנכדה של אלי, שלקחו על עצמם להמשיך לספר את הסיפור של סבם.

במהלך הכתיבה הכרתי את אלי כאדם, לא כדמות כלשהי שעברה את השואה. זה גרם לי להתחבר אל אלי. זה היה כמו לקרוא ספר. הייתי כולי שקועה באלי, צללתי אל העולם של אלי לפני המלחמה ובמהלכה, ולמדתי לאט לאט את הסיפור שלו. הייתה לי זכות לתעד את סיפורו.

מילון

תנועת החלוץ
תנועת החלוץ - תנועת החלוץ הייתה אגודה של צעירים יהודים ציוניים שהתארגנו לעלייה לארץ ישראל. כבר בשלהי המאה ה-19 הוקמו ברחבי ברית המועצות אגודות של חובבי ציון שבהן לימדו עברית, ערכים ציוניים והכשירו לעבודת אדמה. חברי "החלוץ", שהיו בעלי תודעה ציונית, היו ממארגני החיים הציוניים בגטו וממארגני התנגדות יהודית בשואה. בין השנים 1919-1939 עלו לארץ ישראל 60,000 חברי ארגון "החלוץ". כיום ארגון "החלוץ" כפוף לתנועת "ההסתדרות". (ויקיפדיה)

אין פרפרים פה
הספר " אין פרפרים פה" הוא אסופה של שירים וציורים מעשה ידי ילדי גטו טרזינשטט אשר כתבו וציירו בסתר את חוויותיהם. הם החביאו את יצירותיהם בין קירות הגטו על מנת שהחיילים הנאצים לא ימצאו אותן ויענישו את היוצרים. בתוך הספר מופיע השיר "כן, כן, ככה זה" עוסק באמצעים הדלים שהיו לתושבי הגטו ועל חוסר היכולת לעמוד בתנאים הקשים שנגזרו עליהם. השיר מביע קבלה של החיים הקשים והשלמה עם המצב. אלי בכנר מתאר את ילדותו בטרזינשטט "כתקופת ילדותו היפה". למרות הרעב, העוני, המחלות, המחסור, אלי זוכר תקופה זו כתקופה יפה. במהלך הריאיון הורגש שהקשיים בגטו היו מינוריים בשביל אלי. חשיבות השיר היא עצומה כיוון שהוא מראה שלמרות האושר והשמחה שזכורים לאלי, בעיקר הודות לניסיונות המבוגרים לעטוף את הילדים ולהסתירם מהעולם הקשה, אלי ושאר הילדים ראו את הזוועות והבינו את המצב הקשה שנאלצו לחיות בו. אמנם זו הייתה תקופת ילדות מאושרת בשביל אלי, אך השיר מראה שהיא לא הייתה נטולה כאבים. להיפך. היא הייתה מלאה ברעב, עוני, ושאר דברים שילדים לא צריכים לחוות. הכאב וחוסר היכולת להתמודד עם המצב הקשה שמובאים בשיר ממשיכים עם אלי לכל אורך מסעו בשואה.

ציטוטים

”מה שלא הצלחת בפעם הראשונה, תצליח בפעם השנייה“

”הוא ידע שאם לא ינסה להציל אותו הוא יתחרט עלכך כל חייו. בזכות סיכון חייו, אביו שרד והקים משפחה בשנית“

הקשר הרב דורי