מאגר סיפורי מורשת

שמי אילנה נולדתי ב1959 בנהריה, להורים יוצאי תימן.

כל ילדותי גדלתי בנהרייה. במשפחה היינו שמונה אחים ואחיות, ואני הייתי השישית. גדלתי במשפחה דתית אוהבת ומחבקת, הבית היה בית פתוח לכל דכפין, גם ליהודים זרים, שלא היה להם מקום להיות בו. בביתנו החינוך היה ערך עליון, ובין שאר עיסוקיו של אבי, הוא היה המורי של ילדי השכונה ומנהל בית הכנסת שהיה ביתו.

הורי עלו ארצה בסוף שנת 1949. אימי עלתה לבד עם סבתי ללא אב, כי לא הרשו לאבי לעלות יחד עם אמי. אמי עלתה עם ביתם הבכורה כרמלה והגיעה לארץ עם סבתי ואחותי למחנה עתלית. במחנה זה, הכריחו את אמי לשים את אחותי בבית הילדים של המחנה, וכדי שתסכים לכך לקחו ממנה את תלושי האוכל. לאחר שבוע אימי נכנעה ושמה אותה בבית הילדים וכמובן שכל הזמן ביקרה אותה. לאחר זמן מה העבירו את הילדים לבית תרבות בירושלים, אחרי מלחמות רבות הקצו להורים אוטובוס, שיעלו לבקר את ילדיהם. בביקור הראשון אמי ראתה את אחותי, ובביקור השני כבר טענו שהילדה חלתה ומתה. כמובן שאמי צעקה וביקשה לראות את הילדה חיה או מתה, אך התשובה הייתה מכות, אמי פשוט קיבלה מהם מכות, ולא נתנו לה לראות את הילדה. אבי עשה המון  מהלכים גם דרך התקשורת (רדיו) ום דרך קונסוליות זרות, והתשובה לכך הייתה שבאו לקחת את המסמכים של אחותי מאבי. פרשת ילדי תימן היא פרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, כשני שלישים מהם מיהדות תימן, בין השנים 1948–1954. ברוב המקרים הילדים אושפזו במחנות עולים או בבתי חולים, להוריהם נאמר כי הם נפטרו ונקברו, אולם רבים מן ההורים ואחרים מפקפקים בכך וטוענים כי הילדים נלקחו מהם, ביוזמה מקומית או באופן ממוסד. (ויקיפדיה).

אבי ואמי כאבו כל חייהם את לקיחת (גניבת) אחותי מהם, ולמרות הכאב הם גידלו משפחה מחבקת אוהבת, עם אהבת ארץ ישראל, ובכל זאת זהו סיפור שמלווה אותי וילווה אותי עוד שנים רבות.

הזווית האישית

ישי: התרגשתי מאד מסיפורה של סבתי, אני מאחל לסבתא המון בריאות ושתחייה עד מאה ועשרים ושתמשיך לטייל איתי.

סבתא: היה לי חשוב לשתף אותך בסיפור של אחותי כרמלה, אני מאחלת לך שה' ישמור אותך, יאיר דרכך ויהיה בעזרך בכל אשר תפנה ותעשה. שתזכה לשנים טובות ונעימות בבריאות איתנה ושמחה, תמשיך ללכת בדרך ה', דרך התורה, ותזכה לבנות בניין עדי עד בישראל, בעתך ובזמנך. אוהבת סבתא.