מאגר סיפורי מורשת

שמי רוחלה, נולדתי בשנת 1955, הייתי הילדה הקטנה בבית בו גרו ההורים שלי, אחותי עמליה ושני הדודים שלי – עזריאל ואהרון, שהם האחים הקטנים של אימא שלי – אותם היא גידלה אחרי השואה והעלייה לארץ. אני נולדתי בבית החולים הלל יפה בחדרה. ההורים שלי סיפרו לי שכשנולדתי, דוד אחר שלי לקח את אימא שלי לבית החולים במכונית שלו, וזה היה דבר נדיר אז! כי לא להרבה אנשים היה כסף למכונית משלהם.

הייתה לי ילדות משפחתית ושמחה. חיינו בבית קטן אך מלא באהבה, ברעש ובשיחות קולניות. חלקנו כולנו שני חדרים והיינו מאושרים בחלקנו. לכל אחד הייתה את הפינה הקטנה שלו ולא הרגשתי אף פעם שחסר לי מקום משלי. הבית הראשון שלנו היה בשכונת רסקו בנתניה, ממש על שפת הים. כשהייתי בת 5 עברנו לבית בו גרתי עד שהתחתנתי עם סבא. גם שם חיינו כולנו יחד. עזריאל ואהרון היו תמיד כמו אחים בשבילי, ותמיד הרגשנו חלק ממשפחה אחת קטנה-גדולה.

חיבור לים

חוף הים הוא נוף הילדות שלי. כשהייתי קטנה וגרנו ליד חוף הים, בימי הקיץ, בחופש הגדול, היינו יורדים לחוף הים פעמיים ביום – בשעות הבוקר ואחר הצהריים. בבוקר רק אנחנו עם אימא ואחר הצהריים גם עם אבא שלי, שחזר מהעבודה. הוא היה רק נכנס בדלת, אוכל וישר מתארגנים לים. הים היה נוף מאוד שונה מהנוף בו ההורים שלי גדלו פה בפולין.

הבילויים שלנו אז היו דומים – היינו חופרים בורות, בונים ארמונות, אוספים צדפים והיו לנו שם הרבה מאוד רגעים שמחים. עד היום הים מאוד חשוב לי ואני מאוד אוהבת אותו. יש לי המון זיכרונות מהים. אני זוכרת פעם אחת שדייג שדג דגים זרק את החכה לים, ופגע בי והקרס נכנס לי ליד.

חיבור לאוכל

היינו אוכלים יחד ארוחות צהריים בשישי ובשבת, והבית שלנו היה מפורסם בארוחות משפחתיות גדולות. תמיד היו הרבה אנשים ואימא שלי הייתה מכינה הרבה אוכל. כל שבוע לפחות עשרה אנשים, הדלת הייתה פתוחה לכולם. אימא שלי הייתה מכינה באופן קבוע מרק עוף, כבד קצוץ ובקיץ לפתן פירות.

כשאני מנסה להיזכר בטעמים שאני הכי אהבתי וזוכרת מהילדות, אני חושבת על הפלפלים הממולאים של אימא שלי ועל החצילים הממולאים בבשר. אהבתי מאוד גם עוגת שיש ואני עד היום מנסה להכין עוגה שתשתווה לעוגה של אימא שלי, אבל אני יודעת שזה אף פעם לא יגיע לשם, כי יש דברים בטעמים של הילדות, ובאהבה הגדולה שהייתה שם, שאי אפשר לשחזר.

חוויות עם חברים

העולם שלנו היה קצת שונה משלכם. בין 14:00 ל-16:00 היה צריך תמיד לעלות הביתה ולשמור על שקט, כי השכנים נחים, ורק אחרי 16:00 היינו יורדים לשחק.

היו לנו משחקים קבועים, כמו מחבואים; 1-2-3 דג מלוח, תופסת, חמש אבנים, חמור ארוך. הרבה משחקים עם גומי, היינו משחקים קלאס. שיחקנו ליד הבית, בחצר. גרתי בבניין שהיו בו ארבע כניסות ובכל כניסה שלוש קומות, בלי מעלית. בחדרי המדרגות היינו משחקים פרה עיוורת. היו מטפסים על המעקה ועל החלונות.

בימי החורף, כשהיה גשם, היינו משחקים את המשחק עם הסכין שסיפרתי לך עליו בפעם הקודמת בה נפגשנו… היינו רק מחכים שהאדמה תהיה רטובה ואפשר יהיה לסמן בה. בחורף היינו משחקים גם סבתא סורגת. בנינו טלפון מקופסאות גפרורים ריקות, שמחברים אליהם חוט תפירה והיינו משחקים בין החלונות – אנחנו והשכנים. היינו מלפפות את חוט התפירה כמה פעמים כדי שלא ייקרע, כי מאות פעמים הוא כן נקרע. היו לנו גם מעשי קונדס, לגרום לאנשים לעבור במעבר חציית שנשפך עליהם פחית של זיתים מלאה במים. זה לא ממש השפריץ עליהם, אבל הבהלה הייתה מאוד מצחיקה..

אבא שלי – שהיו לו ידיים טובות וידע להכין הכול – לקח שתי פחיות של זיתים, חיבר אותם עם חבל והיינו נעמדים על החבל והולכים איתו, ממש אהבתי את זה! ואהבתי במיוחד את זה שאבא שלי הכין את זה.

חפצים מיוחדים שעוברים במשפחה 

ההורים שלי עלו מפולין אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה, כך שהם לא עלו לארץ עם הרבה רכוש, אבל הרכוש שהם הביאו איתם לכאן היה עם הרבה מאוד ערך עבורם וגם עבורנו כמי שגדלו בבית הזה. אימא שלי הביאה איתה תיק חום מעור בו השתמשה רק באירועים מיוחדים. אבא שלי, שגדל במשפחה מאוד דתית, אבא שלו היה הרב של העיר, הביא איתו מפולין טלית, תפילין ומחזור. אלה חפצים חשובים מאוד עבור אדם דתי, תחשוב שהתפללו איתם לפני בערך 100 שנה. המחזור הזה בן 99! כמעט 100 שנים!

למרות שהספר הזה ישן מאוד וכבר היה מרופט גם כשאני הייתי קטנה, הוא היה הולך להתפלל איתו בבית כנסת בכל ראש השנה ויום כיפור ולא הפריע לו שככה הספר נראה, כי בשבילו היה בזה המון משמעות והרבה כבוד. זה זיכרון קטן מעולם שכבר לא קיים, ולמרות שהוא לא רצה להיות דתי יותר אחרי המלחמה – היה לו הרבה כבוד למסורת ולאמונה. לחפצים האלה היה מקום קבוע בבית שלנו, אף אחד לא נגע בהם והיה לנו הרבה כבוד אליהם.

הערך שאני גדלתי עליו בבית הוא שמשפחה לפני הכול. ההורים שלי איבדו את כל המשפחה שלהם ועם מי שנשאר, ואיתנו הבנות הם בנו משפחה חזקה ומלוכדת. המסר שהלכתי איתו כל החיים, גם כאימא, הוא שמשפחה זה לפני הכול וזה ערך עליון. המסר שאני רוצה להעביר היום, לנכדים שלי, שזה עדיין מה שאני מאמינה בו אבל גם חשוב לזכור את המקום שלך, כיחיד, בתוך המשפחה, ולשמור על עצמך ועל הרצונות שלך לצד המסירות לאחרים.

הזוית האישית

אורי: אני רוצה לאחל לסבתא שלי שנמשיך לשתף ושאלמד עוד עליה ועל ההיסטוריה של המשפחה. שיהיו לנו עוד חוויות וכיף ביחד וצחוקים כמו בתכנית קשר הרב דורי.