מאגר סיפורי מורשת

שמי נטלי, נולדתי בשנת 1955 בלנינגרד. אני והחברה שלי היינו חברות טובות מאוד. גרנו באותה שכונה. כל יום היינו נפגשות לפני בית הספר והולכות לבית הספר ביחד. ישבנו אחת ליד השנייה בבית הספר, והיינו עובדות ומכינות שיעורי בית ביחד.

כשהיה לנו זמן, תמיד קפצנו על קרח כדי לראות כמה זמן וכוח יקח כדי לשבור אותו. כשהקרח היה נשבר, נפלנו לשלוליות מים יחסית גדולות. תמיד היינו נרטבות וחוזרות הביתה רטובות מכף רגל עד ראש, וההורים היו כועסים מאוד. אבל עדיין המשכנו. היו ימים שהינו קוטפות דובדבנים, היתה כמות מאוד גדולה שלהם. אכלנו כל כך הרבה שלא יכולנו לאכול יותר. היו גם פעמים שהלכנו לשחק במגרשי משחקים, או ביער. וביער היינו מטפסות על עצים ורב הפעמים נפצעות. היינו מאד שטותניקיות. היו פעמים שחזרנו הבייתה מלוכלכות. קרו כמה פעמים שההורים אפילו אסרו עלי להפגש עם החברה. הם היו כועסים מאוד כשהייתי מתלכלכת איתה ועושה בלגן.

הייתי מתגנבת מהחדר כדי לפגוש אותה, זה קרה יחסית הרבה. כל פעם שהיינו נפגשות היינו עושות משהו טיפשי ושטותי. לפעמים היינו בורחות מההורים שלנו בגלל שחשבנו שזה היה מצחיק. ברור שאחר כך נענשנו על זה, אבל יום למחרת היינו עושות את זה עוד הפעם, ועוד הפעם. אני עדיין בקשר עם החברה הזאת. אנחנו עדיין חברות טובות, אפילו לאחר כל השנים האלה שלא נפגשנו פיזית. אנחנו עדיין מדברות בטלפון. החברה הזאת מאוד חשובה לי ואני מקווה שאני לא אשכח אותה.

הזוית האישית

לאה: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתא על העבודה. למדתי דברים חדשים עליה. היה מהנה ומרגש לשמוע איך היא ספרה לי את הסיפור. סבתא נטלי: אהבתי לספר ללאה חלקים מסיפורי הילדות שלי, זה שימח אותי לדעת שהיא בחרה בי בשביל העבודה.