מאגר סיפורי מורשת

שמי גיתית ברוסטין נולדתי ב-1952 בקיבוץ הגושרים.

כשהייתי בת חמש וחצי, הגיעו לקיבוץ הגושרים כמה עשרות חברים שעזבו את  הקיבוץ שבו נולדתי, איילת השחר, ואת כפר גלעדי, בפילוג שהיה בתנועה הקיבוצית. עמם הגיעו ילדיהם, אשר חלקם כבר היו בגילאי בית ספר.

בקיבוץ הגושרים לא היה עדיין בית ספר. היו עד אז רק ילדים בגיל הרך. בלית ברירה החזירו את ילדי כיתות א'-ב' לגנים, שהפכו לבתי ילדים רב-גילאים. אני הייתי בכיתה א' באילת השחר, וכשעברנו להגושרים החזירו אותי לגן. זמן לא רב אחרי כן הצטרפו אלינו לקיבוץ גם עוזבי נווה אור, ועוזבי יד חנה עם ילדיהם, וחברת הילדים הקטנה גדלה מעט. כולנו גרנו בצריפים שוודיים ועברו עוד שנים אחדות עד שנבנה הבית הכולל הראשון, שנקרא על שם הקבוצה שלי שחנכה אותו – בית אלון.

בשנים הבאות נבנו עוד ארבעה מבני של בתים כוללים, כל אחד לקבוצת גיל אחרת. ילדי הקיבוץ בכיתות א' ועד ח' חיו במשך כמה עשרות שנים בבתים הכוללים. בכיתה ט' עברו שוב לצריפים, שהמפורסם בהם היה צריף הרכבת, שגם הוא היה מעין בית כולל.

החיים בבית הכולל

זה היה בית שהכיל את כל הנחוץ לנו, ילדי הלינה המשותפת – חדרי שינה לשלושה-ארבעה ילדים, ולכל אחד ארונית פרטית משלו, בעיקר לבגדים המשותפים שחילקו המטפלות. היינו קמים בבוקר, לובשים בגדי בוקר, ונכנסים לחדר הכיתה שבבית הכולל. במשך השיעור הראשון הייתה המטפלת מכינה את ארוחת הבוקר, כשריחות החביתות המיטגנות מבלבל את חושינו המנומנמים. מיד אחרי השיעור הראשון היינו עוברים לחדר הסמוך לארוחת הבוקר, בחברת המורה והמטפלת.

לאחר ארוחת הבוקר היינו מתחלקים לצוותי עבודה. כמה חיסלו את ארוחת הבוקר, אחרים שטפו את חדרי השינה (שטיפה בכל יום, שפשוף פנלים, ופעם בשבוע שפשוף ארוניות העץ במי סבון), ניקיון מקלחות ושירותים. המטפלת ניקתה אחרינו לאורך כל היום, ואוי למי שהעז לדרוך על רצפה לחה! אחדים טיפחו את הגינה ואת החצר. אחרונים חביבים רצו לפינת החי, היא משק בית ספר, לפגוש שם את החברים האחראים למקום, אורי דימנד, חגי רביד ואחרים, כדי להאכיל את  בעלי החיים ולנקות את הכלובים.

לאחר סיום המטלות היינו חוזרים לכיתה ללימודים עד הצהריים. את רוב המקצועות לימדה המחנכת, אך לימים נוספו גם כמה מורים מקצועיים.  טיול הטבע השבועי היה אהוב עלינו. טיילנו בכל האזור, בעיקר ברגל. לעתים הייתה משאית הקיבוץ מביאה או מחזירה אותנו. זה גם היה שיעור הטבע השבועי. היינו מביאים ממצאים ומסדרים על המדפים בכיתה.

אחרי ארוחת צהריים היו שוב תורנויות ואז מקלחות, בדרך כלל משותפות לבנים ולבנות, עד שהבנות שמו את הגבול. בהמשך הגיעה שעת מנוחת הצהריים השנואה על ילדי הקיבוץ לדורותיהם , ילדים שעוד לא ידעו כמה יתגעגעו אליה בעוד עשרים שנה.  המטפלות נהגו לאמר שאסור לדבר. שצריך לשכב עם פנים לקיר. אבל היה מותר לקרוא!  מאוד אהבתי לקרוא. ספר היה המתנה המועדפת עליי, ולעתים בלילה, אחרי כיבוי האורות, הייתי מסתתרת מתחת לשמיכה וממשיכה לקרוא עם פנס כיס.

בכיתות היו בין שניים עשר לשמונה עשר ילדים. ילדי הקיבוץ היו מעטים ולכן פתחו כיתה כל שנתיים. כמו כן קלטו גם ילדי חוץ רבים והרווח היה כפול: גם עזרה למשפחות שהתקשו לגדל את ילדיהן, וגם הגדלת חברת הילדים. חלק מילדי החוץ הגיעו ממש צעירים כמו אריה אשכנזי, אליהו שובל וראובן שמי. היו כאלה שהגיעו רק בכיתות ח' וט', כמו אורי ויהודית דימנד. הם הוצמדו למשפחות מאמצות שנתנו להן בית ושמרו איתן על קשר שנים ארוכות.

הלינה המשותפת

ישנו בבית הילדים במסגרת הלינה המשותפת. על  הלינה המשותפת  היו, לקראת המעבר ללינה משפחתית, ובייחוד בשנים שאחרי המעבר, הרבה דיונים וויכוחים. היו מי ששנאו אותה,  והיו לא מעט אנשים שעזבו את הקיבוץ, מפני שלא הסכימו להיפרד מילדיהם בלילות. לי אין זיכרונות רעים מהלינה המשותפת. בדרך כלל קיבלתי אותה ללא עוררין. אבל בכיתה ב' הייתה תקופה שבה נשארתי לעתים קרובות בבית ההורים בלילה. היו הורים שהיו מחזירים בכוח, את ילדיהם הבורחים בלילה לבית הילדים, אפילו באמצע הלילה. הוריי אפשרו לי להישאר עד שעברה לי "תקופת ההיצמדות". המחנכת שלנו לא אהבה את העניין, והמציאה לי כינוי "האורחת", כי הייתי מגיעה בבוקר לבית הילדים עם בגדי הערב שעבר.

אחרי הצהריים היינו הולכים לחדרי ההורים לכמה שעות, ומובן שרובנו לא נשארנו שם כל הערב, אלא יצאנו לחוצות הקיבוץ לשחק על הדשאים דודס, גולות, גוגואים, קלאס, קפיצה בחבל, הקפות וקדרים באים. אהבנו לצאת לשיטוטים בכפר הערבי הנטוש חסאס, וליהנות מפירות העצים שנותרו בו, מבלי לדעת שרק לפני שנים אחדות היה בו יישוב הומה חיים, אשר תושביו גורשו ממנו. נהגנו ללכת  לשדות הקיבוץ לבד, בלי ליווי של מבוגרים שלעתים קרובות לא ידעו איפה אנחנו מסתובבים.

לטרקטורים היה קסם מיוחד על הבנים, ובכל הזדמנות הם ניסו להניע, להסיע. כשבגרו מעט לא היססו למצוא דרכים להניע טרקטורים, בלי רשות כמובן, ו"לקחת אותנו לסיבוב".

אהבתי מאוד ללכת לדיר הכבשים. היה שם טלה בודד שנדחה בידי אמו והיה צריך להאכילו מבקבוק. הקפדתי לבוא אליו יום-יום וקראתי לו "חלגוואה", על שם החבר שעבד אז בדיר. הטלה נקשר אליי והיה רץ אחריי כמו כלבלב בשבילי הקיבוץ.  בשבע בערב היינו חוזרים לבית הילדים לארוחת ערב, לקריאת סיפור בהמשכים שסיפרה המורה לפני השינה. רובנו קראנו  לבד וביקרנו בקביעות בספריית הילדים, אבל לסיפור בהמשכים הייתה מתיקות חברתית מיוחדת. היינו כל הזמן יחד. חלקנו אהבו את זה מאוד. חלקנו פחות. פרטיות הייתה מילה בלתי מוכרת. גרנו בהרכבים של שניים ולעתים קרובות שלושה עד סוף י"ב. בית הספר התיכון שלנו היה עד שנות השישים בית ספר מקומי, ואז עברו ללמוד ב"הר וגיא". כיתות היסודי המשיכו ללמוד בקיבוץ, עד המעבר בתחילת שנות התשעים ל"עלי גבעה" שבכפר גלעדי.

בכיתה ז' הייתה לנו שנת בר מצווה עם מגוון משימות בקיבוץ ומחוצה לו. למדנו מחנאות, עשינו מבחני אומץ בהליכה לבד בלילה, בילינו בזוגות יממה של "חלוץ בודד בשדה", שם הקמנו מתקנים ובישלנו לעצמנו. הייתה גם משימה של הכנת מתנה לקיבוץ. כך, שנים אחרינו פרצה כיתת ערבה בהובלת אורי דימנד, את שביל עמק הנהר הנעלם, שהוא עד היום מתוחזק ומהווה פנינת חן ייחודית של הקיבוץ שלנו. נסענו להכיר צורות חיים אחרות בארץ, כי רבים מאתנו לא הכירו את החיים מחוץ לקיבוץ.

את סיומה של שנת הבר מצווה היו חוגגים במסיבה גדולה, עם מופע קבוצתי מושקע, ועם מפגן אש מרהיב יותר מאשר זה של יום העצמאות. המדריכים הצעירים משכבת הנעורים שליוו את הכיתות, התחרו ביניהם מי יעמיד מפגן מרשים יותר. מכיתה ז' או ח'  התחלנו לתרום את חלקנו לעבודה בענפי המשק. היינו מבוקשים מאוד בידי סדרן העבודה, כי הרעיון שהעבודה עומדת במרכז החיים, נתן לרובנו מוטיבציה להיות בסדר, ולהיות רצויים בענפי המשק. הבנות היו בעיקר היו עוזרות בהקמה של הקטנים ממנוחת הצהריים, בבתי הילדים, או בהגשת קפה ועוגה לאורחי בית ההארחה. לבנים היו מגוון של עיסוקים בחקלאות, בחשמלייה  (נערי שמוליק לביא), במסגרייה, בנגרייה ובחצר.

אני הייתי בין הבנות הבודדות שדרשו להשתבץ בענפי השדה, וכך מצאתי את עצמי מעבירה קווי השקיה של שישה, או שנים עשר מטר בשדות הכותנה, והצלחתי אפילו לחברם מרחוק. החינוך הקיבוצי לימד אותנו לעבוד, וכיתות י' עד י"ב היו יוצאות בכל שנה לעשרה ימים של עזרה לקיבוצים צעירים שהיו במצוקת ידיים עובדות. העזרה הזו הייתה חשובה להם מאוד.

הייתה תקופה שבה עבדתי במכוורת של משק הילדים. למדתי לפתוח כוורות, למזוג מי סוכר לדבורים, ולרדות דבש במכונה הידנית. באותה שנה חטפתי עשרות עקיצות דבורים עד שהתרגלתי. לא ויתרתי כי אהבתי את העבודה הזו. בקיבוץ של אותם ימים, הייתה אידיאולוגיה של עבודה עצמית. הרעיון שמאחוריה היה שהעסקת פועלים שכירים היא ניצול, ולכן עלינו להימנע ממנה. לעתים קרובות עמד רעיון זה בניגוד לצורך לאפשר עבודה ופרנסה לתושבי קריית שמונה, שאמנם הגיעו לעבוד בקיבוצים. אבל הדילמה הייתה קיימת תמיד.

אחד המאפיינים של השבתות שלנו במשך שנים ארוכות היה גיוסים בשבתות לקטיף תפוחים. גם כשבגרנו ליוותה אותנו התופעה הזו. לבנים ולחברים היו גם גיוסים בתפיסת עופות לשיווק, וזה היה קשה ומסריח.

במשך כל  השנים היו ילדי הנעורים מדריכים של הכיתות הצעירות. הדרכה קבועה ולא רק בחופשים. השנה הזכורה לי במיוחד הייתה כאשר הייתי בכיתה י', והדרכתי את כיתה ז'. החלטתי להקדיש את רוב פגישותינו למשפט אייכמן שהתנהל אז. הייתי מקשיבה לרדיו ואחר כך, במעיין הקדוש שהיה פינת הכיתה שלנו, הייתי מספרת לילדים,  שישבו על האדמה סביבי, את מה ששמעתי יום קודם. זו הייתה חוויה לכולנו.

כשהייתי בסוף כיתה י' יצאו הורי לשליחות בפריז והצטרפתי אליהם. כך הגיעה לסיום ילדותי בקיבוץ. חשבתי לחזור למשק כעבור שנה לחוויות כיתה י"ב הארצית, אבל אז נחת עלינו אסון קשה. דוד אחי האהוב נהרג בשירותו בצנחנים ואני החלטתי להישאר לצד הורי האבלים.

סיפור הילדות  של סבא הלל

שמי הלל נולדתי בקיבוץ גבעת השלושה ב-20 בספטמבר 1941. יש לי הבזקי זיכרון משיירות הגמלים שהעבירו תיבות של תפוזים ליד הקיבוץ. אני זוכר שהמטפלת הייתה עושה לנו בפנס קסם צלליות. סבא וסבתא שלי גרו בפתח תקווה, במרחק של כשלושה קילומטרים מגבעת השלושה. בימי שישי מדי פעם, היינו הולכים לסבא וסבתא בפתח תקווה.

פעם, כשהייתי כבן שלוש, שמעתי מסבתא שנשבר לה בקבוק, וביום ראשון מצאתי בקבוק, והלכתי לפתח תקווה לבד כדי לתת לה אותו. בקיבוץ לא ידעו לאן הלכתי, חיפשו אותי וגייסו אנשים רבים לעזרה. לא היו טלפונים, וסבתא לא יכלה להודיע שאני אצלה. סבתא החזירה אותי לקיבוץ, אבל היה קשה לה ללכת וההליכה לקחה זמן. המטפלות כעסו עליי שיצאתי מהקיבוץ בלי רשות.

כשעברנו לגן קיבלנו ציפיות והיינו ממלאים אותן בקש, ואלו היו המזרנים שלנו. כשהייתי בגן התחילו מאורעות עם הערבים, ובמלחמת השחרור מטוסים מצריים הפציצו את הקיבוץ. פצצה אחת נפלה על חדר האוכל, שנייה פגעה בגנון של אחותי בחצר, והשלישית לא פגעה. ההורים הלכו להוריד את הילדים למעין-מקלטים שהיו אז. אמא שלי הייתה מטפלת, ולכן הלכה להוריד קודם את ילדי הגן שלה, ואחותי נשארה לבד בגנון, עד שאימא הגיעה אליה. ישנתי באותו הלילה בצריף המגורים של ההורים, שהיה מחורר כולו מכרסום התולעים. בלילה אחר, הכנסתי את היד לתוך החור שבצריף. אבא שלי נבהל כי הסתיר שם את מכשיר המורס של הקיבוץ, ואני לא ידעתי זאת. זה היה עוד לפני העצמאות של המדינה ולפני שהבריטים עזבו. אסור היה להחזיק חפצי לחימה.

תכננו להמשיך לשמוע סיפורים מסבא הלל, אבל הוא חלה ועכשיו הוא בבית חולים, אז יש לי רק קטע מסיפורו.

הזווית האישית

המתעד והמספרת: החוויה המשותפת היתה משמעותית, היתה זו הזדמנות להכיר וללמוד על שורשי המשפחה.