מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי גימון, נולדתי ארבע שנים לפני הכרזת העצמאות למדינה. גדלתי בשכונת רוממה יחד עם שלושת אחיי. הבית שלנו היה ליד שדה גדול ורחב, בו גדלה פרא החובזה לצד עצי תאנה. בכל קיץ קטפנו תאנים ופרחים. היום הכל בנוי ונמחקו כל מרבדי הפרחים והסלעים, צריך הרבה דמיון כדי לדמיין כיצד הכל היה נראה פעם, בתקופת ילדותי.

זיכרון שלי מימי מלחמת העצמאות/מלחמת השחרור, הוא מערב אחד בחג החנוכה, כאשר נרות החנוכייה דלקו על אדן החלון ופתאום פגז פגע בקיר הבית. היה פיצוץ אדיר. הנרות כבו, זכוכית החלון התנפצה – חושך! אימא שלי אמרה: "אולי זה פגז מנבי סמואל מצפון לעיר, אולי מהר גילה מדרום העיר". שני הרים אלו היו עמדות ירדניות.

בימים של שקט יצאנו לשדה הגדול לחפש רסיסי פגזים שהתפזרו בשטח. אבא שלי באותם ימים היה מגוייס בצבא באזור ירושלים.

לכבוד יום העצמאות חוברה מקראה: "מקראי חג לסעודת העצמאות". היא חוברה על ידי שר החינוך וחברי הכנסת, לקריאה בתום יום הזיכרון ותחילת חגיגות העצמאות. בהגדה זו מספרים את סיפור השיירות בדרך שער הגיא. כיום הוקם מוזיאון שער הגיא ומספרים את סיפור השיירות. בצידי הדרך לירושלים מונחים עד היום משוריינים מהימים ההם.

אומנם הייתי ילדה קטנה, בת 4-5, אבל אני זוכרת את סיפורי הקרבות בדרך לירושלים. השיירות הביאו לירושלים, שהייתה במצור, מזון ואוכל. אני זוכרת מתקופה זו את השיירות הנכנסות לירושלים. הגיעו הלחם והחלב, הפירות והירקות שחסרו תקופה ארוכה. הירק הזמין היה עלי החובזה ממנו הכינו קציצות. ב"הגדה ליום העצמאות" ברשימת התפריטים צוינה החובזה כמנה עיקרית. הוריי חגגו כל שנה את "סדר העצמאות". הגיעו חברים לחגיגה זו וסיפרו שוב ושוב את סיפור העצמאות.

את החגים חגגנו בארוחה משפחתית. מדי שנה בחנוכה הדלקנו כל ערב נר נוסף. קיבלנו מטבעות לדמי חנוכה ושיחקנו בסביבון, לכל אחד הייתה אות, ולפי הנפילה של הסביבון קיבל או שילם לאחר.

חג השבועות זכור לי כחג רב משתתפים, הורים וילדים. בבוקר יום החגיגה כל ילד הביא לבית הספר טנא ובו פירות וירקות, ועל ראשו היה זר פרחים. אחר הצהרים נערך טקס, אספו את הפירות והירקות ומכרו אותם ב"שוק", את הכסף "פדיון" מהאירוע מסרו לקק"ל.

שעות הפנאי בשכונת ילדותי רוממה

כשהייתי ילדה היו לי אוספים של קלפים, הקלפים שלנו היו אוספים של ניירות כסף וזהב מעטיפות שוקולד וסוכריות שהיו לנו בהגבלה, והיינו מיישרים אותם עם האצבע או בתוך ספר.

שיחקנו עם ילדי השכונה משחקי חוץ רבים ופשוטים: משחקי כדור, שמות אוויר, מחניים, חמש אבנים, חבל, קלאס וגולות, וכשלא היו גולות שיחקנו עם גרעיני המשמש. לא היה אז מחשב ולכן המצאנו משחקים. גם מכשיר טלפון לא היה בשום בית, וכך גם מכונית פרטית. מכונית פרטית אני זוכרת שהיה לשכן אחד בלבד.

למדתי בבית הספר היסודי בית הכרם, מנהל בית הספר היה מר דוד בנבנשתי, מי שהיה מחבר ועורך "מפת ארץ ישראל". זכור לי שבכל שנותיי בבית הספר המפה הייתה תלויה ליד לוח הכיתה וכך הכרנו את שמות ההרים והערים.

זכורה לי חווית טיול שנתי כיתה ח' לצפון הארץ. לא טיילנו באותם הימים עם המשפחה, כי לא היה רכב פרטי. הטיול המרגש היה לחיפה, וכך פעם ראשונה הגעתי לעיר זו.

בסיום בית הספר היסודי נסענו כל המשפחה לעבודתו של אבי בשגרירות ישראל בווינה, אוסטריה, למספר שנים, מטעם משרד החוץ. לפי בקשת ראש הממשלה דוד בן גוריון, כל עובד ממשלתי הנוסע בשליחות לחו"ל ייצא בשם עברי. לכן החלפנו את שם המשפחה שלנו מאטינגר לאבגר. חזרנו ארצה, סיימתי לימודי בתיכון שליד האוניברסיטה במחזור האחרון שהיה עדיין בשכונת בית הכרם.

שירותי הצבאי כמורה חיילת בין 1963 עד 1965

בתום לימודי התיכון התגייסתי. באותן השנים, שנות עלייה גדולה לארץ, היה מחסור במורים. מצה"ל פנו בבקשה להתנדב ולשרת כמורים, ובתום קורסי השתלמות התנדבתי לשרת כמורה במדים, ושובצתי ללמד בבאר-שבע בבית ספר "צאלים" בשכונה ד' ולימדתי שנתיים בכיתות א'-ב'.

אני כמורה חיילת

התחתנתי עם  צבי גולדשמידט בשנת 1969. בהמשך שינינו את שמנו לגימון – שמנו היום. יש לנו חמישה ילדים ונכדים רבים.

הזוית האישית

הנכדה המתעדת אגם: היה לי מעניין לשמוע את הסיפורים של סבתא, אני מרגישה שאני מכירה טוב יותר את עברה של סבתא. בזמן שסבתא סיפרה לי על הסיפורים שלה התקרבתי מאוד אליה. אני אוהבת אותה ומאחלת לנו להנות ביחד עוד שנים רבות.

סבתא רותי: תכנית הקשר הרב דורי עם אגם נכדתי, גרמה לי התרגשות, כאשר נזכרתי באירועים רחוקים ומרגשים. כיף וחשוב היה לי לשתף את אגם. אני מאחלת לשתינו משימות רבות אחרות ביחד.