מאגר סיפורי מורשת

שמי ניצה דפנה עולמי. נולדתי בתל אביב בשנת 1945 והשנה אהיה בת 77. יש לי אח אחד ושמו עמוס.

הוריי נתנו לי שני שמות, ניצה, משמעו: התקוטט, התכסה בנוצות וגם הכפתור בצמח שממנו מתפתח הפרח. ודפנה, שם של עץ, שיח נוי ירוק עד (נשאר ירוק בשלכת). היוונים והרומאים היו שמים זר דפנה לראש מנצח בתחרויות. הוא נקרא גם 'ער אציל'. המיוחד הוא שהשמות הם לא לזכר סבתא או איזו דודה שנספו בשואה, אלא שמות חדשניים. למזלנו הרב, משפחתנו הגיעה בתחילת שנות ה-30 של המאה שעברה לישראל (אז פלסתינה), עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. במהלך רוב חיי קראו לי ניצה, עד שבגיל 50 החלטתי שיקראו לי דפנה. להרבה מחבריי והמשפחה היה קצת קשה אחרי 50 שנה להתרגל לשינוי, אבל לא הייתה להם ברירה, זה שמי אפילו בתעודת הזהות. גרנו ברחוב שינקין, תל אביב, שמתחיל בשוק הכרמל ומסתיים בשדרות רוטשילד.

הילדות ברחוב שינקין 

בילדותי גרנו ברחוב שינקין, תל אביב, שמתחיל בשוק הכרמל ומסתיים בשדרות רוטשילד. בבית שבו גרנו, שינקין 33. היו לנו שלושה חדרים וגם היה בית כנסת בקרבת המקום, בגינת שינקין. בקומה הראשונה היו חנות בדים וחשמלאי. בקומה השנייה גרו סבי וסבתי מצד אבי – משפחת אלתר שעלו מגרמניה, ובקומה השלישית גרה רק סבתי פרידה קורפירסט מצד אמי. עם סבתי פרידה דיברתי יידיש אבל היא השתדלה לדבר עברית. ובייחוד היא אהבה לשמוע ברדיו שירים בעברית. בקומה הרביעית גרנו אבא יוסף, אימא חווה, אחי עמוס ואני. בבית דיברו עברית יפה, אבל כשלא רצו שנבין הם דיברו ביניהם גרמנית. הסתקרנתי והשתדלתי ללמוד את השפה כדי שלא יהיו להם סודות. כאמור הסבתא השנייה, פרידה, דיברה יידיש עם חברותייה אז גם ידעתי ממנה יידיש.

אבי, יוסף, היה בגרמניה סטודנט לפילולוגיה (מחקר תולדות הלשון) והוא ביקר בישראל במסגרת לימודיו בשפות שמיות. כשהוא חזר לגרמניה הרגיש לאן נושבת הרוח ושכנע את משפחתו למכור את העסק ולבוא ארצה. וכך היה: הם עלו ב-1935 וניצלו מן השואה.

אמי, חווה לבית קורפירסט, הייתה חברה בתנועת נוער בפולין והתכוננה לבואה ארצה בהכשרה בהולנד ולמדה לחלוב פרות. אך כשהיא הגיעה ארצה, נזקקו לפועלי בניין, לכן היא אספה את שיערה הארוך תחת כובע והלכה לעבוד בבניין. אני מאוד גאה בה בזכות הזאת. אחריה הגיעו ארצה אימא שלה ועוד ששה אחים ואחיות שלה.

בילדותי אהבתי מאוד גלידה וגם סוג מאפה שסבתא שלי הכינה שקראו לו "חרמזלעך" שזה מין בצק מטוגן בצורה מיוחדת ועליו אבקת סוכר. עוד אהבתי מן קציפת פרי הדר. בילדותי שיחקתי בחמש אבנים, מונופול ושבץ נא. ובבית הספר שיחקנו במשחק "החבילה הגיעה".

כשהייתי נערה, בת 16-17, היה לאבא שלי ולי תחביב. היינו צועדים יחד בשבתות מאמצע תל אביב, מרחוב שינקין, לאיצטדיון בלומפילד ביפו. זה היה זמן איכות לשיחה ביני ובין אבי. במגרש עצמו לא היו הרבה נשים, כי זה לא היה מקובל כל כך, אז כשנולדו ילדיי, שני הבנים אהבו כדורגל ולפני שיכלו להגיע למגרש בכוחות עצמם – הייתי אני המלווה וגם הנהנית. פעם ידעתי שמות של שחקנים, שמות מגרשים וידעתי לפי מצב הרוח על הפסדים של הקבוצה האהודה (בית"ר ירושלים). גם כיום אני מתעניינת בכדורגל, אם כי אני לא הולכת למגרשים. אבל צופה בטלוויזיה. במונדיאל 2014 התלהבתי מניימאר ואחר כך כעסתי עליו כשהציג עצמו כאילו הוא נפצע.

הכרתי את בעלי כשהייתי בת 18, בשנת 1963. בהיותי בתיכון עירוני א`בתל אביב, שבו לא היה חדר אוכל, כל אחד הביא אוכל מהבית. השתתפתי בחוג ריקודי עם ולחוג היה מנגן באקורדיון. המנגן גרא הצליח לקבל את מספר הטלפון שלי והתקשר להזמין אותי למסיבה סלונית! עד אז הייתי בתנועת הנוער "צופי קהילה", הסתקרנתי והסכמתי והמפגש היה מאוד מיוחד. רוב המשתתפים/ות היו מבוגרים, כבר אחרי צבא, כבר עבדו במשרות מכובדות אבל אותי זה לא הרשים. שוחחתי עם כל אחד שיספר לי מה הוא עושה. וזה עניין אותי. אורי, שלימים יהיה בעלי, היה די שתקן. אבל הוא התלהב ממני וראה שאני לא כל כך רוקדת והתנדב ללמד אותי צעדי ריקודים סלונים. אורי גר בדרך לגימנסיה ולפעמים אחרי הלימודים הייתי מבקרת אצלו. אחר כך אורי נסע לאנגליה בשליחות IBM ונהגנו להתכתב ביננו. וכשהוא חזר ארצה התהדק הקשר ביננו והוא הציע לי נישואין. לשמחתו הסכמתי. אחת המתנות הראשונות שקיבלתי מאורי הם כל הספרים של ש"י עגנון וכן סדרת כרטיסים לתזמורת הפילהרמונית.

אורי היה בן למשפחה שכולה. אחיו הבכור יעקב היה בין שבעת הנוטרים שנרצחו בדרכם לאבטח את הכביש לירושלים הנצורה. יעקב היה בן 18 במותו, י"א שבט התש"ח. על שמם יש יישוב בשם משמר השבעה על יד מחלף השבעה. ביישוב עצמו יש רחוב על שם כל אחד מהבחורים, ביב ספר באזור, כביש באזור, כיכר בחולון, אנדרטה באזור וכביש בין עירוני לכיוון אזור. המסורת המשפחתית שלנו היא להתאסף ולהגיע כל שנה בי"א שבט ליד האנדרטה. נציגים מהיישוב וגופים כמו ויצ"ו, מד"א והצופים מגיעים וראש המועצה נושא דברים חגיגיים. רב המועצה אומר קדיש וכל הילדים וכיום הנכדים והנכדות מתייצבים כאחד. אחר כך מתקיים טקס בבית הספר "השבעה" באזור והתלמידים מתארים בשיר ובדקלום את הכאב. בין ההורים השכולים היה גם משה שמיר הסופר, שאחיו אליק מוכר מספרו: "אליק נולד מן הים". הוא היה מדבר אל התלמידים על העבר ועל תקוות העתיד. כיום בני הצעיר, ירון, ממלא את מקומו של משה שמיר ונושא דברים לתלמידים ולמורים.

משחקי קופסה

גדלתי בתקופה שבה חשבו שאם לא חייבים כלכלית, אז טוב להיות בבית ולא לצאת לעבודה. כך הילדים הקטנים זוכים לראות את אימא בשובם הביתה ומספרים חוויות טריות. לכן בתחילה עבדתי בחצי משרה כדי להגיע מוקדם הביתה, ורק כשהילדים גדלו ונהיו עצמאיים מצאתי משרה מלאה שהנאה בצידה. עבדתי בחברת המשחקים "קודקוד" בתרגום הוראות משחק, בבדיקת המשחק על קבוצת מבחן וכן 'השחקתי' (על משקל 'הצחקתי') קבוצות, כולל ילדיי בבית. עבדתי גם עם ילדים מחוננים ויחד תכננו משחקים. למדתי איך מפיקים משחק ואיך הופכים רעיון למציאות. אהבתי לשחק עם ילדיי וכמובן אחר כך עם נכדיי.

לסיכום, החיים שלי כילידת הארץ מיטלטלים בין תקופות מלחמה לבין שלום. אני מאושרת שכל ילדיי ונכדי גרים בישראל ואוהבים אותה. כי אין לנו ארץ אחרת.

הזוית האישית

מעוז הנכד המתעד: נהניתי מאוד לעבוד עם סבתא שלי, דפנה. היה מעניין לכתוב את הסיפור ולהקשיב לסיפורים של העבר.