מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אמנון אילת. נולדתי בשנת 1936 בפתח תקוה. כיום אני בן 84 ומתגורר בכפר יהושע.

בעבר עבדתי במכון תערובת בכפר יהושע, הייתי מנהל האחזקה והתפעול, לפני ארבע שנים סיימתי וכיום אני בפנסיה.

לאשתי קוראים בתיה ויש לנו שלושה ילדים, ענת הבכורה , גיא האמצעי ועמרי הקטן, עמרי הוא האבא של נועה.

התחביבים שלי הם  לטייל בעולם, לטייל עם הריינג'ר, לשמוע מוסיקה, יצירה טכנית וקריאת ספרים.

בשנת 1939, בהיותי בן שלוש, פרצה מלחמת העולם השנייה, (המלחמה נמשכה שש שנים), רק כעבור כמה שנים כשקצת התבגרתי כשהגעתי לגיל שבע, הסבירו לנו את כל המצב, ואת כל המשמעויות בעקבות המלחמה.

בילדותי גרתי בקיבוץ מעוז חיים בעמק המעיינות. בקיבוץ הדברים התנהלו שונה מהדרך בה הם מתנהלים היום. כל הילדים גרו בבתי ילדים ולא בבתי ההורים. ההורים גרו איתנו בקיבוץ, אבל הם גרו בבתים משלהם (בתי ההורים). אנחנו הילדים פגשנו את ההורים רק אחרי הצהריים, היינו איתם מאחר הצהרים ועד שעות הערב. בערב ההורים החזירו אותנו הילדים לבתי הילדים,  רחצו אותנו, השכיבו אותנו לישון וקראו לנו סיפורים.

באותה תקופה של המלחמה, המטפלות והמורים שהיו איתנו בקיבוץ הסבירו לנו את המצב בו מתרחשת מלחמה בעולם. מעבר לאינפורמציה שקיבלנו מהמורים והמטפלות, גם אבא שלי היה משוחח איתי על המצב.

מי שהתחיל את המלחמה היו הגרמנים, שבראשם עמד ראש ממשלת גרמניה, היטלר. המטרה של היטלר הייתה לכבוש את העולם, הוא היה האחראי על כל צבא גרמניה (צבא גרמניה היה צבא חזק וגדול מאוד)  והם נלחמו נגד ארצות אירופה. מאוחר יותר הצטרפה גם ארצות הברית למלחמה. מעבר לכיבוש אירופה, המטרה של היטלר הייתה להתפשט גם למזרח הקרוב וגם לאפריקה.

למשפחתי היו שורשים בגרמניה. בגרמניה גרה המשפחה מצד אבי. סבתא שלי גרה בגרמניה ועוד קרובי משפחה נוספים.

תוך כדי המלחמה היטלר תכנן להשמיד את העם היהודי. על מנת שיוכל להשמיד את העם היהודי ביעילות, הוא הקים מערכת שלמה, כולל מחנות ריכוז, אליהם הוא העביר את כל יהדות אירופה על ידי רכבות. במחנות ריכוז היו כל מני שיטות המתה המונית, שזה אומר שהגרמנים הקימו תאי גזים משרפות וכל מיני אמצעים להמתה המונית .

במלחמה הזאת נספו שישה מיליון יהודים ,

סבתא שלי הייתה בין השישה מיליון , הגרמנים שלחו אותה למחנה ריכוז ולפני שלקחו את סבתי למחנות הריכוז, היא הספיקה לכתוב מכתב שהיה מיועד לאבא שלי, כלומר לבן שלה ולי הנכד שלה, אותי היא לא הכירה במציאות, כי היא גרה בגרמניה, עלי היא שמעה רק מהמכתבים שהיינו שולחים לה, במכתב היא כתבה לישי אייזנגברג ואמנון אייזנגברג וזה ריגש אותי שהיא רשמה את שמי, אפילו שלא הכירה אותי במציאות. וזה המכתב האחרון שהיא הספיקה לכתוב לנו.

המלחמה נגמרה כאשר אני הייתי בן תשע.

לפני כשמונה שנים אני ובתיה אישתי, עודד אחי ואשתו רונית, יוסי אחי ואשתו אלה וכל ילדיי, התארגנו ביחד ונסענו לטיול שורשים בגרמניה, לעיר המבורג, עיר הולדתו של אבי. שם למעשה גילינו דברים שלא ידענו על העבר של המשפחה שלנו. גילינו שנשארו לנו קרובי משפחה שבכלל לא ידענו שהם בחיים. גילינו שהיו קרובי משפחה  שלא ידענו שהם מתו. היה מאד מרגש לבקר בביתו של אבי בילדותו. בעיר המבורג, ובבית הקברות היהודי שבו היה קבור סבי.

הזווית האישית

סבא אמנון והנכדה נועה מספרים על החוויה המשותפת שלהם מהעבודה:

העבודה המשותפת גרמה לנו להכיר אחד את השני, בצורה מלאה. נהנו ושמחנו לעבוד ביחד, דברנו, שאלנו התענינו וסיפרנו אחד לשני דברים חדשים.שמחנו לקחת חלק בעבודה הזאת, ואנחנו נשמח אם יהיו מפגשים נוספים בתוכנית ה"קשר הרב דורי"