מאגר סיפורי מורשת

שמי יונה דרור, נולדתי וצמחתי בקיבוץ שער העמקים, השוכן למרגלות הכרמל.

הקיבוץ מוקף בגבעות העתירות בשפע של צומח וחי, גבעות אלו היוו את מגרש המשחקים שלנו שם בילינו, שם למדנו על חוקיי החיים ונחשפנו למיטב הטבע. ממערב לקיבוץ שער העמקים "הר הכרמל" שהיה יעד לטיולים רבים ומרתקים. יש לי אח אחד שמו אבי שאני מאוד אהבתי ואוהבת. יש בינינו פער גילאים של שנתיים וחודשיים אך מכיוון שגדלנו בחינוך המשותף, מערכת הקשרים במשפחה הייתה שונה מהיום, אך עדיין המשפחה היא הדבר היקר מכל עבורינו. הקשרים עם אחי אבי היו מאוד מורכבים, מכיוון שהיינו שונים באופי, אני הייתי  מבלה רבות בבית ההורים אחר הצהריים, ואבי אהב לשחק כדורגל ולטפס על עצים. לעיתים, הייתי נפגשת איתו רק בארוחת הערב, שהתנהלה בחדר האוכל הקיבוצי, לאחר מכן אבי היה הולך עם אבא לבית הילדים שלו, ואמא הייתה מלווה אותי לבית הילדים שלי.

מאוד רציתי שהוריי ימתינו עד שאני נרדמת לאחר סיפור הגננת, אך הדבר לא היה מקובל במערכת הלינה המשותפת. הוריי ידעו שאני מפחדת בלילות, והיו מגיעים לבית הילדים לוודא שאני בסדר ולכסות אותי. ההורים נתנו הרבה מאוד כוח למערכת החינוכית מחד, ומצד שני שאפו להיות עמנו כמה שניתן יותר, וחשנו מאוד את האהבה הרבה שלהם כלפינו.

מאוד אהבתי את החיים בקבוצת חצב, שהייתי חלק ממנה. לשמחתי הרבה מעמדי החברתי לכל אורך השנים, בילדות המוקדמת ובנעורים היה טוב ויציב. תמיד הייתי מוקפת בבני הקבוצה, והרגשתי טוב ושייכת מאוד, אהבתי לעזור בעת הצורך ולהושיט יד לילדים עם קשיים. אהבתי מאוד את החיים במוסד החינוכי, הייתי פעילה בתחום החברתי והלימודי.

הייתה לי ילדות שמחה סך הכל עם הרבה פעילות.

אני דור שני להוריי ניצולי השואה ואין ספק שבית ההורים היה מסודר, צבעוני, מקושט, אך חשנו שההורים עברו חוויה קשה בילדות שלהם וזה הקרין על האווירה בבית. הם עשו מאמצים רבים לטייל איתנו, יצאנו לטבע, לדיג, ולהעניק לנו ילדות עשירה בנתינה.

הייתי ילדה טובה, חרוצה, עוזרת למטפלות, אוהבת בעלי חיים, חברותית מאוד, משמעתית, מאוד מקפידה על החוקים בקבוצה ובעיקר עוזרת הרבה לאמא. אהבתי גם להתגנדר והיה לי חשוב תמיד להיות מסודרת עם בגדים נקיים, וסרט בשיער.

מאוד מאוד אהבתי לנסוע לבקר את סבתא וסבא בכל שבת אחר הצהריים. היינו נוסעים באוטובוס לבקר את סבתא וסבא בקרית טבעון, ולמרות שהם לא דיברו עברית, היה לנו קשר מאוד חם ואוהב איתם. סבתא הייתה מכינה לנו מרק עוף צח חם וטעים, ועוגת תפוזים עם קצפת. כשסיימנו את הארוחה היינו עוזרים להם לסדר את חנות הירקות אשר בבעלותם.

היה לי קשה כשאבא נסע ללמוד בשוויץ ולא ראיתי אותו שנה שלמה, לקרת סיום לימודיו אמא הצטרפה אליו לשישה שבועות, ואני נשארתי אצל דודה יוכבד ודוד אריה, ובלב שלי כל כך כעסתי שהשאירו אותי. לכן, ביום שהם שבו לישראל באוניית הרצל והגיעו לנמל חיפה, לא נסעתי לקבל את פניהם, כמקובל.

אני מאוד אהבתי לרקוד ולשיר, ובהצגת סיום כיתה ו' קיבלתי את התפקיד הראשי, ב"החתול במגפיים".

בתקופה שגדלתי לא היה נהוג להגשים חלומות אישיים, אלא לתרום לחברת בני הגיל ולקהילה. המחנך במוסד אפשר לנו לחלום חלומות, ושלח אותנו ללימודים מחוץ לקיבוץ על-פי היכולת האישית. אני למשל, למדתי פיתוח קול בחיפה ושרתי קבוע במקהלה של המוסד.

הורי בלהה ואברהם היו דמויות מאוד משמעותיות ומכיוון שגדלנו במערכת שיתופית, המחנך של הקבוצה במוסד היה גם משמעותי עבורי, ומאוד האמין בי.

בהמשך עברתי לחו"ל, מכיוון שכל חיי הייתי בקיבוץ ורציתי להכיר עוד תרבויות. במקביל, לבעלי עמוס היו הרבה חלומות ששאף להגשים ואכן כך היה, הציעו לו לערוך פרויקט משמעותי בחקלאות בחו"ל. וזה נראה לנו גם מאתגר כשמשפחה, ובהחלט מעניין ואיכותי.

לבעלי עמוס היו מספר הצעות עבודה בחקלאות במדינות שונות, אבל חשבנו שאוסטרליה שהיא מדינה מערבית, ומסקרנת, שיש בה מערכת חינוכית מצוינת ובעלת איכות חיים גבוהה, מתאימה לנו מאוד. מבחינת עבודתו של עמוס, השמיים הם הגבול בתחום החקלאות, והייתה הלימה בין החלומות שלו לבין המציאות בשטח.

עברתי לחו"ל בגיל שלושים ותשע יחד  עם הילדים שלי. אופיר בני ועמוס בעלי טסו כמה חודשים לפני, לארגן ולהכין את הבית ולהתבסס בתפקיד הניהולי. מספר חודשים לאחר מכן כרמל, עומר, ענבר בן החמישה חודשים ואני טסנו ואוסטרליה, והמשפחה התאחדה בעיירה קטנה ונחמדה, גונדווינדי.

שמרנו על קשר מאוד רציף וחם עם כל מעגלי המשפחה. מידיי יום שישי הייתי כותבת להם פקס מפורט, על התפתחות של כל ילד וילד והקורות אותו. ובימי הולדת ואירועים מיוחדים היינו משוחחים טלפונית. היינו שולחים מתנות יום הולדת לכל המשפחה, והם מצדם עדכנו אותנו על ידי עיתונות מורחבת מהארץ והקיבוץ. לגבי החברים, עימם התכתבתי ושמרתי על קשר. לעיתים שוחחנו גם בטלפון.

החיים בחו"ל היו מאוד שונים ממה שחוויתי בשלושים ותשע השנים הקודמות. כעת היינו יחידה כלכלית, חברתית ורגשית, חווינו חיי משפחה מלאים, ונשאנו בכל ההחלטות שלנו. המעבר היה כרוך בשוני אדיר מבחינה משפחתית. באנו למקום שלא הכרנו איש ונדרשנו לבנות את חיינו בדרך שונה, במקום זר אך מכבד. היה מאתגר בהתחלה, המעבר דרש מכל פרט ופרט במשפחה שינוי התנהגותי, רגשי, וחברתי שהיה כרוך במאמץ רב.

אך למרות הכל, חווינו חיי משפחה מלאים וחשנו כח. אני אישית חשתי מאושרת שעמדתי במשימות שהצבתי לעצמי.

הקושי העיקרי במעבר נבע מהשינוי במעגל החברתי של הילדים, וגם עבורי, וכמובן הניתוק מהמשפחה הגרעינית וחיי הקהילה הקיבוצית.

אני חושבת שהדבר שהכי שימח אותנו במעבר היה היכולת שלנו להיחשף לתרבות שונה, ולהיווכח שסולם הערכים שעל פיו חונכנו וגדלנו פתח בפנינו שפע של אפשרויות, והוא בסיס איתן ורחב בכל תרבות בעולם.

מקשר יום יומי שנחשפנו אליו בקיבוץ (כל המשפחה שלנו מאותו קיבוץ) אופי ומהות הקשר השתנה לחלוטין. כעת תקשרנו דרך מכתבים וקשר אלחוטי, אך מסרנו מילים ודרכן הבענו רגשות וחום. לעיתים יש יתרונות להתנתק לתקופה מסוימת ולחוש רגשות ממרחק. זהו זמן למחשבות ולגיבוש עמדות על מהות החיים. ההורים משני הצדדים חסרו אותנו כולנו מאוד, מאוד.

אוסטרליה מדינה בעלת תרבות מערבית, חלק ממדינות OECD. כל המדדים שהיו חשובים עבורנו ועבור הילדים היו באיכות גבוהה : חינוך, בריאות, מרחבי מחייה, תרבות וערכים, כך שמהבחינה הזאת חשנו נינוחות רבה. אהבתי את השקט מסביב, האנשים בקהילה שומרים מאוד על אוטונומיה אישית, ולאחר החיים בקיבוץ רווח לי במידה מסוימת. הקשר בין האנשים ומערכות היחסים ביניהם, בנויות על כבוד וקבלה, ועל בסיס מאוד רחב. אין שיפוט חורץ ולרוב מקבלים אותך כמו שאתה. מה שאימצתי לחיי שלי, לחיות יותר בנינוחות, והיכולת לדעת ולהכיר שגם בתרבות אחרת שונה משחוויתי עד כה, אנשים חיים עם מטרות, שואפים להשיג פסגות, והמשפחה מעל הכל, בדרכם שלהם.

הזווית האישית

סבתא יונה: שחר, נכדתנו האהובה ,המשיכי לחלום חלומות ולנסות את המיטב להגשימם. תזכרי יקרה, כאשר הדרך עתירת מהמורות ופיתולים, לא ישרה והמסלול קשה לעיתים ומאתגר, הניצחון יותר מתוק ומתגמל. צעדי זקופה ונחושה בנתיב הבחירה שלך ואנו תמיד נעמוד מאחור ונתבונן בבחירות שלך במילה בתמיכה ובאהבה.

שחר: אני מאחלת לסבתא פנסיה רגועה ושלווה, שתמיד יהיה לה טוב ושתמיד תהיה מאושרת.