מאגר סיפורי מורשת

שמי אריאלה זמיר, נולדתי בקיבוץ דגניה ב' בשנת 1958. הוריי הגיעו לקיבוץ עם אחי הגדול, דני, בשנת 1953. בקיבוץ נולדו להוריי, מלכה וראובן, עוד שלושה ילדים. שני ילדים שגדולים ממני – דני ועמיר, וילדה צעירה ממני – ירדנה. גדלתי, למדתי ונישאתי בקיבוץ.

מגיל צעיר מאוד אהבתי לטפל ולשחק עם תינוקות ופעוטות. לימים הפכתי את אהבתי למקצועי ונהייתי גננת בקיבוץ.

בילדותי

בשנת 1977התחתנתי עם בן זוגי יוסי זמיר וילדתי את ארבעת ילדיי: חזי, גיל, דור ונעם.

בשנת 1989 עזבתי עם כל משפחתי את הקיבוץ והגעתי להרצליה. בהרצליה הקמתי את גן הילדים שלי ,"גן יחד", (גן יחד = גיל נעם – יוסי חזי דור). אשר עבד עד שנת 2020. היום אני מלווה משפחות, מנחה הורים ויועצת לצוותי חינוך בגיל הרך.

ברצוני לשתף אתכם בחוויותיי כבת קיבוץ דגניה ב' שהיה שייך לתנועת הקיבוצים "האיחוד". בזמני ישנו התינוקות בבתי הילדים עד גיל שנתיים בלבד. דבר זה נבע מכמה סיבות: א. הדירות של חברי הקיבוץ לא היו מותאמות לתינוקות לא היה תנור, מזגן, ומאורר. ב. כדי לאפשר להורים לקום מוקדם בבוקר לעבודתם בשדה (בשעה 4:00). ג. לשמור על המערכת החברתית של הקיבוץ ולדאוג למעורבות מלאה של כל חבר וחברה בקיבוץ.

בגיל שנתיים עברנו לגור בבית ההורים. הבית של ההורים היה בנוי משני חדרים ומרפסת פתוחה. בחדר אחד ישנו ההורים ובשני ישנו הילדים (ישנו ארבעה ילדים בחדר).

את לימודינו בבית הספר התחלנו בכיתה ב' ב'בית החינוך המשותף' בדגניה א' (בי"ס אזורי לילדי עמק הירדן. את כיתה א' למדנו בגן הילדים ('גן ריפר').

אני בכניסה לבית הספר

הילדות בקיבוץ זכורה כחוויה אחת גדולה. למרות שלא היו לנו חוגים, או טלוויזיה או אפילו בגדים אישיים שלנו. הכל היה של כולם וכולם היו יחד כל הזמן. בשנת 1966 החלו חדירות של מסתננים (מחבלים) משטח ירדן לכיוון יישובי עמק הירדן לצד ירי של 'קטיושות' מרמת הגולן, אשר הייתה בידי הסורים, על ישובי העמק. הירי וההסתננויות הקשו על יציאה לעבודה בשדות הקיבוצים והכניסו את הילדים לישון בתוך המקלטים. במקלט היו לנו דרגשי עץ בעלי שלוש קומות.

כילדה זכורה לי הלינה במקלטים כחוויה. ישנו יחד עם כל ילדי השכנים שלנו. קישטנו את המקלט בקישוטים ובקיבוץ נערכה תחרות של המקלט המקושט ביותר. זה היה לקראת חג הפורים. במקלט ישנו איתנו מבוגרים /הורים לפי תורנות שהם עשו ביניהם. באחד הלילות שמענו פתאום רעש חזק ביותר, נפלה קטיושה קרוב למקלט. אני זוכרת שמיד הגיעו כל ההורים (כמעט) כדי שלא נפחד וכדי להתגונן ממטח הקטיושות.

לאחר שנרגעו הקטיושות ההורים יצאו לראות מה הנזק ואיפה זה נפל, לנו הילדים לא הרשו לצאת. אני זוכרת שאבא שלי הגיע למקלט אחרי זמן כלשהו והביא רסיס חם של הקטיושה. הוא סיפר שהקטיושה פגעה בבית שלנו והרסיס נכנס לתוך הבית. רק בבוקר יצאנו מהמקלט וראינו את המקום. כל הזכוכיות בבית שלנו נשברו, היו חורים בדלת, אבל בעיקר הפריע לי שהעוגה שעמדה על השולחן במטבח היתה מלאה שברי זכוכיות ולכלוך.

בתאריך 5.6.1967 פרצה מלחמת ששת הימים. כילדים בישוב ספר (קרוב לגבול), למודי שהייה וחיים במקלטים אני זוכרת שדי התרגשנו מהמלחמה. קודם כל – הופסקו הלימודים, נכון שנשארנו במקלטים כל הזמן אבל לא היו לימודים. אני זוכרת את המבוגרים, האמהות שהיו איתנו, צמודות לרדיו ומנסות לקבל כל מידע על מה שקורה בחוץ. זכורה לי במיוחד ההתרגשות של כיבוש ירושלים, המבוגרים בכו מרוב התרגשות כמו גם מרוב עצב. היו לא מעט חברים מהקיבוץ שנהרגו במלחמה.

היום האחרון למלחמה היה שבת, זה היום בו כוחות של השריון והרגלים עלו לכבוש את רמת הגולן. (מבחינתינו זה היה היום החשוב היותר והמשמעותי ביותר במלחמה). היתה כבר אווירה של ניצחון ואני זוכרת שעמדנו, כל חברי/ות הקיבוץ עם הילדים ברפת של הקיבוץ והסתכלנו על הכיבוש של רמת הגולן. ראינו את החיילים רצים אחרי הטנקים, ראינו את המטוסים שמפציצים. זה נראה לנו כילדים, כמו סרט עם סוף טוב. ידענו שלא נצטרך לחזור למקלטים. בסיום המלחמה הייתי בת תשע.

בקיבוץ היה נהוג שהילדים מכיתה ה' מצטרפים לעבודה בקיבוץ. כל חופש היינו צריכים לעבוד בהתאם לשיבוץ של סידור העבודה. מכיוון שמאוד אהבתי תינוקות וילדים קטנים שובצתי לעבודה בגנונים ובגני הילדים. הייתי בעיקר מספרת סיפורים לילדים ומשחקת איתם. עם הגיל הגיעו גם עוד תפקידים ובכיתה ט' (תיכון) כבר עבדנו יום שלם, אחד בשבוע. (למדנו חמישה ימים ויום אחד היה יום עבודה בקיבוץ), כבר הייתי חלק מהצוות ועשיתי את כל העבודות הנדרשות. בני הנוער בקיבוץ היו חלק בלתי נפרד מהעובדים במשק והחליפו אנשים מבוגרים בתפקידיהם.

אני בבה"ד 12

תפקידם של בני הנוער באחזקת המשק בא לידי ביטוי בצורה מובהקת מאוד במלחמת יום הכיפורים, כאשר כל חברי הקיבוץ (הגברים) יצאו למלחמה ונשארו רק נשים וילדים. מכיוון שזו הייתה מלחמה ארוכה מאוד והיה צורך להמשיך לטפל במשק החי ובשדות – בני הנוער עשו זאת באופן יומיומי.

הזוית האישית

אריאלה: מפגשי תכנית הקשר הרב דורי נתנו לנו זמן בלעדי יחד. זמן של צחוקים, זמן של 'שטויות' (כן גם זה היה לנו), זמן של העברה בין דורית של חוויות הילדות שלי. הסקרנות שלך, גוני, לשמוע ולנסות להבין את הדברים אשר כל כך רחוקים מעולמך וכל כך לא מובנים היום, באורח חיינו הנוכחי, אפשרו לקשר שלנו עוד נדבך שהוא רק של שתינו – סבתא ונכדה.

גוני: היה לי מאוד מעניין, למדתי דברים על העבר של סבתא ואיך הדברים היו כשהיא הייתה קטנה. נהניתי כל יום ראשון לשבת עם סבתא ולדבר. אני יודעת שגם אחרי שהתוכנית תסתיים, נמשיך כך.