מאגר סיפורי מורשת

הנדון :- סיפור עליתו לארץ ישראל של סבא אבנר מהודו בשנת 1962 . הקשר הבין דורי ביחד עם הנכד יואב ברקו

סיפור חייו של סבא אבנר ומשפחתו מספרים  בתמונה זו של האחים למשפחת נגאוקר אשר שירתו בקבע בצהל כל אחד מעל 25 שנים .

שמי אבנר נגב, נולדתי בהודו בעיר מומבאי, בהודו היה מקובל לקרוא לילדים בשמות מהתנ"ך. השמי על שמו של שר הצבא של שאול המלך בספר שמואל. שם משפחתי הקודם היה נגאוקר, בהודו שמות המשפחה היו בדרך כלל על שם הישובים בהם גרו היהודים. ההורים שלי גרו בישוב נווגאו ולכן שם משפחת היה נגאוקר. כל שמות המשפחה ההודיים מסתיימים בקר. כמו בארץ אשדודי, נתניתי וכו'.

נולדתי בהודו בעיר ממובאי בבית חולים ממשלתי בתאריך 28.6.1952. במשפחתי עוד שישה אחים ואחיות, אני הייתי השני בסדר הלידה של האחים במשפחתי. בשנת 1962 הייתה עלייה  גדולה מהודו לישראל (לפלשתינה) ואבי החליט לעלות לארץ בעקבות המצב הכלכלי הקשה שהיה במשפחתנו בהודו. לפני העלייה, אנשי הסוכנות היהודית בהודו לימדו אותנו הילדים מספר מילים בעברית, את מילות ההמנון ואת שיר הפלמ"ח – "מסביב יהום הסער." העלייה לארץ היתה בשנת 1962 בחברת אל-על. מאחר והמרחק היה גדול, ביצענו נחיתה וחניית לילה בטהרן שבאיראן, אז היחסים היו טובים ותקינים בין איראן לישראל. עם הנחיתה בארץ ממש הרגשתי לידה מחדש, כי עלינו לפלסטין – כך קראנו לארץ ישראל בהודו וכך חינכו אותנו. מיד הבנתי שכאן יש רק יהודים ואני פותח דף חדש בחיים.

למחרת הגענו לעיר דימונה מבלי להבין לאן מגיעים ובניגוד לרצוננו, רצינו עיר עם ים כמו אשדוד אז לקחו אותנו ליד ים המלח. המשפחה שלי קיבלה דירת עמידר בת שלושה חדרים בדימונה וציוד בסיסי להתחיל את החיים כגון מיטות ברזל, מזרוני קש, שמיכות צמר, פרימוס על נפט, סירים ועוד. היה למשפחתי קשה מאוד להקלט בארץ: קשיי שפה, קשיי פרנסה, אין משפחה בארץ, ולכן אבא של שלי רצה לחזור להודו עם משפחתו. לבסוף בלחץ של הילדים ואמי נשארנו בארץ ועשינו כל מאמץ לעשות לימונדה מהלימון. והתמונה של סוף הסיפור מעידה על כך.

גרנו בבית קטן בן שני חדרי שינה קטנים וסלון. בסלון ובאחד החדרים ישנו שבעת האחים וההורים ישנו בחדר הנוסף. ישנו על מזרונים ברצפה ובבוקר היינו מקפלים את המזרונים לחדר. בגלל הצפיפות בבית והמצב הכלכלי בבית, החליטו ההורים לשלוח אותי לפנימיה מטעם "עליית הנוער". הגעתי לפנימיה של ביתר בהרצליה "דוד רזיאל " ולמדתי בפנימיה מכיתה ו' עד כיתה ח'. גרתי בפנמיה במשך שלוש שנים, לבד ללא הורים. האוטובוס הראשון שנסעתי היה מתל אביב להרצליה.

הילדות

הילדות הראשונה שלי הייתה בדימונה. עיירת עולים קטנה בדרום. התחלתי ללמוד בדימונה בכיתה ד' בכיתת עולים, הייו בכיתה רק עשרה ילדים עולים חדשים מכל הארצות: הודו, מרוקו, צרפת, רומניה, פרס, ואפילו עולים ראשונים מרוסיה. היה קשה מאוד להבין ולתקשר ולכן היו לנו הרבה שעורי משחק והרבה שיעורי מלאכה וספורט. הילדים לא הבינו אחד את השני, המורה לא הבינה את הילדים והילדים לא הבינו את המורה.

לאחר כשנה בארץ בדימונה, כששלחו אותי לפנימיה מאחר שהמצב היה קשה בבית (הבית היה קטן וחסר היה מקום), בגיל 11 יצאתי עם מזוודה לבד באוטובוסים, מדימונה לבאר שבע ומשם באוטובוס נוסף לתל אביב, מתל אביב להרצליה לתחנה המרכזית ומשם אוטובוס נוסף לפנימיית "דוד רזיאל". ברשימת הציוד שהייתי צריך להביא לפנימיה היה רשום פיז'מה. פריט לבוש שהיום לא מוצאים בחנויות ההלבשה. הנכדים – כשסיפרתי להם על היציאה לפנימיה באוטובוס לבד, פשוט לא מאמינים לדבריי, הם לא מבינים כיצד שולחים ילד בן 11 בארבעה אוטובוסים עם מזוודה לפנימיה. וכך היה. כל שבועיים יצאתי לחופשה וחזרתי מהחופשה, לא היה ממה לפחד בתקופה ההיא.

שהחיים בפנימיה עיצבו את דמותי, למדתי לחיות לבד, להתמודד עם דברים רבים: שפה, חברים, הריחוק מההורים והאחים, קרובי משפחה. הסברתי לנכדים איך זה כשאתה דואג ומטפל בעצמך לבד מגיל 11. בלילה הולכים לישון ללא נשיקת לילה טוב מאימא. האימא הייתה אותה מדריכה או אם בית שעשתה כיבוי אורות בשעה 10 בלילה ובבוקר השכמה בשעה 6:30. עם קריאת השכמה קמנו לסידור החדרים, סידור מיטות, סידור ארונות, שטיפת חדרים, ארוחת בוקר ומיד לכיתות בשעה 8 בבוקר. אחר הצהריים היינו משתלבים בעבודות בפנימיה, אחזקה, חקלאות, מכבסה, חדר אוכל, ניקיונות בחצר ועוד. אני אהבתי לעבוד בחקלאות ובאחזקה.

בערב לאחר ארוחת ערב היינו מתכנסים כל הילדים להכנת שיעורים ביחד עם המדריכים. בערבים היו פעילויות תרבות רבות: חוגי נגינה, סרטים בפנימיה, פעילות ספורט, משחקי א"ש לילה, גניבת דגלים ועוד, אני הייתי בתזמורת של הפנימיה וניגנתי על  מנדולינה. אהבתי מאוד לנגן, עד היום יש לי מנדולינה בבית.

לא היה כל קשר לילדים עם ההורים והמשפחה במשך שבועיים, עד שיצאנו לחופשה פעם בשבועיים. לא היה טלפון להורים שלי בדימונה, הקשר היחיד היה באמצעות מכתבים ששלחנו בדואר. לעתים הייתי מוותר על החופשה ונשאר בפנימיה חודש ימים כי לא היה כסף לאוטובוסים הלוך וחזור וגם היה כיף בפנימיה, מה שלא היה בדימונה. היו הרבה ילדים שעלו לארץ ללא הורים, הייתי נשאר איתם והיינו נהנים ביחד.

היו לי תחביבים רבים בפנימיה כגון אוסף בולים שקיים עד היום. אהבתי גם לצפות במטוסים שהיו ממריאים משדה בהרצליה, אהבתי לגדל ציפורים ועד היום אני מגדל, אהבתי לגדל דגים באקווריום, ורכיבה על אופניים – אני רוכב עד היום.

בפנימיה למדתי והטמיעו בחניכים את אהבת הארץ, אהבת מולדת. למדתי רבות על הקמת המדינה, תקופת המעפילים והבריטים בארץ, אהבת הזולת, לעזור לחלשים, "אהבת לרעך כמוך". אהבתי את סיפורי הגבורה של לוחמי המחתרות עד קום המדינה, הם השפיעו עלי רבות ולמעשה גדלתי על ברכיהם של הגיבורים ונידונים לתליה בתקופת הבריטים, סיפורים אלו השפיעו רבות על המשך חיי.

בתקופת מלחמת ששת הימים, הילדים חפרו שוחות בורות להגנה כי לא היו מקלטים בפנימיה, היה ממש קשה ומפחיד. אני  זוכר שלימדו אותנו את השיר "ירושלים של זהב" ששרה שולי נתן מיד עם כיבוש העיר העתיקה. בתקופה זו, כאשר אני בן 12 הכרתי נערה חמודה בת 11 שגרה מול הפנימיה, ברזיאל 23, משפחת גמליאל. משפחתה עלתה מתימן ושמה רבקה. לא ברור לי כיצד הצלחתי לשמור על קשר עם רבקה חברתי לילדות, מגיל 14, עת עזבתי את הפנימיה בהרצליה וחזרתי לדימונה, ועד לנישואים בשנת 1972 בגיל 20. הקשר עם החברה היה במכתבים ולעתים בטלפון ציבורי באמצעות אסימונים, כי אז לא היו אמצעי תקשורת אחרים. כאשר הייתי מקבל מכתב, לא היה מספר להורים, הייתי אומר שזה מחברים בפנימיה, כי התביישתי לספר שהמכתב מהחברה.

לאחר סיום שמונה שנות לימוד בפנימיה, חזרתי לדימונה, למשפחתי, ולא המשכתי לתיכון. הייתי בן 14 ויצאתי לעבודה לעזור למשפחתי בפרנסת הבית כפי שביקש אבי שלא הבין את משמעות ההשכלה. ייאמר לזכותו של אבא שלי שחסך עבורי, חלק מהכסף הבאתי לאבי.

הגיוס לצה"ל והשתתפות במלחמות ישראל

בשנת 1970, כאשר אני עדיין לא בן 18, התגייסתי לצה"ל תוך כוונה להיות לוחם. ביקשתי להתגייס לשיריון, בהשפעה שהייתי עדיין נתון מתקופת הפנימיה לאור סיפורי הגבורה מקום המדינה. זו הייתה נקודת ציון מרכזית בחיי. מיד עם הגיוס נשלחתי לתעלת סואץ, עוד לפני שסיימתי טירונות, בתקופת מלחמת ההתשה. זו הייתה המלחמה הראשונה בה השתתפתי. סיימתי את שירות החובה שארך שלוש שנים בסיני כלוחם. בשנת 1972, לאור ההכרות הארוכה עם חברתי מהילדות רבקה, התחתנו כאשר אני עדיין בשירות חובה ועמדתי לפני שחרור משירות חובה בצה"ל.

היעדר סיום 12 שנות לימוד בטרם גיוסי לצה"ל לא עמד לזכותי, נהפוך הוא, חשתי את המחסומים שעמדו בפני. מאחר והייתי חסר 12 שנות לימוד, לא יכולתי לצאת בצה"ל לקורסי פיקוד וקורסים מקצועיים נוספים. ראיתי את חבריי שהגיעו מבתים מסודרים כיצד הם מתקדמים ואני נשאר מאחור. בנקודה זו החלטתי שאני לא מוותר, שאוכיח לכולם שהם לא טובים ממני. התחלתי להתעניין כיצד אני משלים 12 שנות לימוד ומשלים בגרויות, תוך שאיפה ללימודי השכלה גבוהה יותר.

באוקטובר בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים כאשר אני משוחרר מצה"ל מזה חמישה חודשים בלבד ונשוי טרי חצי שנה. גוייסתי למלחמה. הייתי לוחם טנקיסט לחמתי בתעלת סואץ שבמצרים ונשארתי במילואים חצי שנה. לקחו אותי למלחמה ממש מבית הכנסת ביום כיפור. המלחמה הייתה קשה מנשוא ומפחידה, המון חברים שהכרתי נפלו במלחמה. זו הייתה אחד המלחמות הקשות שידעה המדינה. יחד איתי בתקופה זו היה עוד אח נוסף שלי דני, שנלחם במקביל אליי במלחמה ברמת הגולן. ההורים שלי לא ידעו היכן הבנים, לא הייתה אפשרות ליצור עם ההורים קשר מעל חודשיים, עת החלו החופשות לאחר המלחמה. למעשה כל עם ישראל חי והתבסס על שמועות.

השתתפתי בארבע מלחמות: מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים ושתי מלחמות בלבנון. המלחמה הקשה ביותר הייתה מלחמת יום הכיפורים. האווירה בעם הייתה שהמדינה הולכת ליפול בידי האויב. אך הלוחמים האמיצים ניצחו את המלחמות ובכך הרגיעו את האזרחים בעורף. לאחר מלחמת יום הכיפורים, התחלתי להעריך את החיים שלמעשה קיבלתי אותם במתנה.

אחרי המלחמה כל החברים שלחמו איתי הלכו לביתם, אני החלטתי שאני נשאר בצבא בשירות קבע. בשנת 1974, מיד אחרי המלחמה חתמתי קבע ונשארתי בצבא למשך 25 שנים. השירות בצה"ל לא היה קל. בתקופה זו חזרתי לגור בהרצליה ושם נולדו לנו ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן: שירת, יפית, יעל, בן ומעיין. שירתי בכל הגזרות בסיני, בבקעת הירדן, ברמת הגולן ובתוך לבנון.

בשנת 1979 השלמתי 12 שנות לימוד כולל בגרות מלאה וכך יצאתי לקורס קצינים. סיום קורס הקצינים מבחינתי היה המפנה המרכזי בחיי. ראיתי את אמי, אישתי ואחיי הקטנים במסדר סיום קורס קצינים, הייתי מלא גאווה שעשיתי ומילאתי את משאלתי למרות כל הקשיים שעמדו בפני. כקצין בצה"ל הייתי גאה ללבוש את המדים ואת דרגות הקצונה והייתי גאוות המשפחה. שמחתי בשייכותי להוות השראה לאחיי שהלכו בעקבותי וחתמו קבע, כפי שנאמר: "קינאת סופרים תרבה חוכמה". היינו שני סא"לים בצה"ל במשפחה ועוד שני נגדים, ארבעה אחים בקבע, כל אחד כ-25 שנים. ביצעתי בצה"ל תפקידי מ"פ עד מפקד בסיס ומפקד גדוד. בתקופה זו כבר הייתי אבא לארבעה ילדים, שניים מהם קצינים.

בתום השירות של 25 שנים בצה"ל לאחר פרישתי מצה"ל, , עברתי לעבוד במשרד ראש הממשלה בתפקידים מיוחדים, מאתגרים ומעניינים ונשארתי שם עוד 24 שנים. סך הכל עבדתי במערכת הביטחונית 49 שנים, כאשר בתקופה זו אישתי רבקה מגדלת את הילדים לבד כי אני הייתי תמיד רחוק מהבית. היא הגיעה לסופי שבוע לחופשות קצרות. ועל כך אומרים, שאחרי כל גבר מצליח עומדת לצידו אישתו. זה הזמן להודות לאישתי רבקה שאפשרה לי לעשות חיל במה שאהבתי.

פעלויות מיוחדות וביקורים בחו"ל

בפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל זה היה בגיל 45 ביחד עם הבת יפית, אימא של יואב (הנכד המתעד) ואימא שלי חנה ז"ל, לטיול שורשים בהודו. הטיול היה מאוד מרגש. ביקרנו במקום בו גדלתי, הבית בהודו עדיין היה קיים, ראיתי וחשתי שעזבתי את הודו לפני 40 שנה ומאז הזמן עמד מלכת, דבר לא השתנה. ביקרנו קרובי משפחה של שלי ושל אמי ז"ל בכפרים מרחוקים. שמענו מאמי סיפורים יפים על הילדות הראשונה שלי בהודו.

מאז ביקרתי במדינות רבות, במסגרת עבודתי במשרד ראש הממשלה בתקופה בה עבדתי ביחידה לאבטחת אישים.

הכרתי את אישתי רבקה בגיל 12 ומאז אנו ביחד נשואים במשך 50 שנה. התחתנתי בגיל 20 בשנת 1972. החתונה היתה בתל אביב. כמובן, היו מסיבות טרום החתונה כמיטב המסורת ההודית והתימנית, כולל חינה. כמובן שיש תמונות מהחתונה והחינה, אך לא הרבה. הילדה הראשונה שירת נולדה בדימונה. הייתי בן 23 ואישתי רבקה היתה בת 22. ממש היינו ילדים. בשנת 1975 חזרתי לגור בהרצליה, מקום שם למדתי והתחנכתי. לי ולרבקה נולדו ארבעה ילדים: שירת, יפית (אימא של יואב), מעיין הבן ויעלי הקטנה והאחרונה חביבה. נולדו לנו תשעה לנו נכדים ונכדות, כולם גרים בהרצליה, חמש דקות מהבית שלי. כולם מבקרים את אותנו כל יום שישי לארוחת ערב משפחתית, ובאמצע השבוע לפחות פעמיים בשבוע. כל יום אנחנו מוציאים את אחד הנכדים מבתי הספר והגנים.

לימודים ועיסוקים

עבדתי במשך 48 שנים במערכת הביטחונית, הייתי עובד מדינה. במסגרת עבודתי רכשתי השכלה של טכנאי והנדסאי תעשיה וניהול. כמו כן השלמתי תואר ראשון ותואר שני במנהל עסקים. כפי שהסברתי בתחילת הסיפור, רציתי לעבוד במערכת הביטחונית לאור החינוך שינקתי מתקופת הילדות בפנימיה ברזיאל. כיום אני פנסיונר ולא עובד, אני מתנדב במקומות שונים. בשנה הבאה אני מקווה לעזור לילדים בבתי ספר בהכנת שיעורים וחיזוקים.

חשיבות הלימודים

אני, שחשתי על בשרי את המחסור יכול לומר לכם – שללא השכלה לעולם לא תוכלו להשתלב בחיים מוצלחים וליישם את הרצונות. אני התחלתי את חיי בגיל 21 עם שמונה שנות לימוד. בכל מקום אליו הלכתי, שאלו אותי מה השכלתי, ואז הבנתי את חשיבות הלימודים. כאן אמרתי לעצמי שאני חייב ללמוד, היה לי רצון חזק ללמוד וכך הצבתי לעצמי מטרות, יעדים, מדדדתי ובחנתי את היעדים ושיפרתי אותם מדי פעם עד להשגת המטרות.

סדר היום לאחר יציאה לגמלאות

לאחר יציאתי לגמלאות החלטתי שאני לא רוצה לעבוד אפילו חצי משרה, אלא רוצה להנות מהזמן ולהשלים את מה שהחסרתי בתקופת העבודה. אני מתנדב באירגון גמלאי צה"ל ומשמש כסגן יו"ר סניף בהרצליה. במסגרת תפקיד זה אני מבקר גמלאים מבוגרים על פי הצורך, מסייע לאוכלוסייה המבוגרת של גמלאי צה"ל בהרצליה לפי בקשותהם וצרכיהם, אני אחראי על הוצאת טיולים אחד לחודש של גימלאי צה"ל בהרצליה, מסייע בהכנת הרצאות לגימלאי צה"ל בהרצליה ופעילוית נוספות למען גימלאי צה"ל.

אני מבלה המון עם הנכדים, בעיקר בפעילות החוגים שלהם, משתתף בהסעות. לעצמי אני עושה הרבה פעילות ספורט, משתתף במרוצים, רוכב על אופניים, שחייה וחדר כושר. אני מטפל בגינה שלי בביתי פעם בשבוע, לפחות שעתיים בכל גינה. יש לי כלוב גדול של ציפורי אהבה, אני מגדל שם לפחות 60 ציפורי אהבה  – זה אורך הרבה זמן לטפל בציפורים. אני יוצא עם אישתי לטיולים רבים בארץ ומשלים את מה שהחסרתי בנושא זה. בסופי שבוע המשפחה מתכנסת לארוחות משותפות ביום שישי כמיטב המסורת, כולל קידוש. אל ביתי מגיעים כ- 20 ילדים: חתנים, כלות, נכדים ונכדות.

לאחר יציאתי לגימלאות התחלתי לקרא הרבה ספרים שתמיד רציתי ולא היה לי זמן לקריאה. כמו כן התחלתי לשפר את האנגלית וללמוד מעט ערבית מדוברת. אני צופה בהצגות רבות וגם בסרטים.

במבט לאחור אני גאה במה שעשיתי, מרגיש שתרמתי רבות וגם קיבלתי מהמדינה תמורה מלאה. גידלתי ילדים טובים, הם קיבלו חינוך טוב על פיו הם יודעים את ערך אחדות המשפחה, אהבת הזולת, כיבוד הורים וכיבוד חברים.

הזוית האישית

סבא אבנר: ראשית, ברצוני להודות למרכזת הפעילות, המורה אורטל, על שאיפשרה לי להישתתף בפעילות ערכית זו. היה מעניין לשמוע כיצד כל הסבים והסבתות שמרו על פריטי ערך עבמשך שרות שנים והראו לילדים על המורשת של כל משפחה. כאן המקום להודות לכל הסבים והסבתות על הסיפורים המעניינים של כל אחד ואחת.

שמחתי להעביר ליואב את הסיפור של משפחתי מתקופת הילדות בהודו, העלייה לארץ, לימודים בפנימיה שהייתה לי נקודת ציון מרכזית בעיצוב דמותי כילד וכנער מתבגר. שמחתי לראות כיצד יואב מקשיב לכל הסיפורים של כולם ובעיקר לסיפור שלי. יואב התעניין רבות ושאל הרבה שאלות בתחומים רבים. אין ספק שפעילות זו בהשתתפותנו המבוגרים, מחזירה אותנו לאחור לכל נקודות ציון המשמחות והמשמחות פחות בחיינו ונותנת לנו רגע לחשוב, להביט לאחור בגאווה שהנה – הקמנו דור לתפארת למרות כל הקשיים בדרך.

יואב הנכד המתעד: הסיפור של סבא אבנר הדהים אותי. למדתי מהמפגשים הללו עם סבא ועם יתר הסבים והסבתות הרבה דברים שלעולם לא שמעתי עליהם וככל הנראה לא הייתי שומע לעולם אילולא תכנית הקשר הרב דורי החשובה הזו. זאת ההזדמנות להודות לסבא אבנר על השתתפותו בכל המפגשים. תודה גם למורה אורטל שליוותה אותנו במשך המפגשים. תודה למנהלת בית הספר על התמיכה בפעילות זו. למדתי מהמפגשים על חשיבות העלייה לארץ, על העולים מהודו – משם עלה גם סבא אבנר.

לראשונה שמעתי מסבא שבהודו לימדו אותם עברית, ושלמדינת ישראל בהודו קראו פלשתינה. הייתי מופתע לשמוע על החיים בפנימיה מגיל 10 ללא הורים והנסיעות באוטובוס בגיל זה לבד. שמעתי לראשונה כיצד סבא וסבתא הכירו וכיצד הצליחו לשמור על הקשר למרות המרחק מדימונה להרצליה. שמחתי לשמוע על משפחתו של סבא אבנר – האחים והאחיות בדימונה וכיצד כולם שירתו בצה"ל. היה קשה לשמוע על תקופת המלחמה שסבא סיפר על מלחמת יום הכיפורים. לא ידעתי כלל שסבא אבנר ואימא שלי יפית היו ביחד בצבא באותו חיל. היה מעניין לשמוע על טיול השורשים שסבא אבנר עשה בארץ מולדתו בהודו ביחד עם אימא שלי ואימא של סבא. היה מעניין לשמוע כיצד הם שמרו על יהדותם בהודו מגיל צעיר. ועל החיים בעיר הגדולה בהודו ובכפרים. היה חשוב ומעניין לשמוע כיצד סבא אבנר רכש השכלה בגיל מבוגר ולא ויתר. אני מקווה להיות כמו סבא אבנר בעיקר בלימודים ובצבא. כיום אני רואה את סבא אבנר, כיצד הוא נהנה עם כל הנכדים בעיקר בפעילויות ספורט, משחקים שונים, טיולים ועוד. לסיכום, הסיפור של סבא היה מאוד מעניין ומרתק על התקופות השונות בחיים. למדתי מהסיפורים של סבא הרבה דברים, ואני מאחל לעצמי להיות כמו סבא אבנר.