מאגר סיפורי מורשת

בעבודה שלי בחרתי לתעד את סיפורה של סבתי מצד אמא, הרצליה מיטלמן.

סבתי הרצליה נולדה ב-15.2.1949 בעיראק. מקור שמה הוא הרצל, מכיוון שהוריה קיוו שתיוולד בן (אחרי 2 בנות) ומאד אהבו את השם הרצל. שם משפחתה לאחר הנישואין הוא מיטלמן, שם משפחתה שלפני הנישואין הוא בלה.

בעיראק, המשפחה הייתה מאד אמידה היות ולסבה של סבתי היה מפעל גדול ומצליח. אמה צביה, אף גדלה בבית עם משרתות בעושר רב, אולם עם עלייתם ארצה נאלצו לוותר על כל הונם ולהשאיר מאחור את כל האחוזות, הכסף והזהב, שהיו ברשותם.

הוריה של סבתי היו ציונים ופעלו בתנועות יהודיות בשיתוף עם הסוכנות היהודית על מנת להעלות יהודים מעיראק לישראל, וכך בשנת 1951 עלתה סבתי ארצה עם משפחתה. סבתי עלתה לארץ כשהיא הייתה בת שנתיים, ילדה שלישית מתוך ארבעה כשאחיה הקטן היה רק בן חודש.

הם הגיעו למעברה בבנימינה. בחודשים הראשונים גרו באוהל, שם המקלחות והשרותים היו  משותפים לכמה אוהלים. הם ישנו על מזרונים ובמקום מטבח בשלו על פתיליה ופרימוס. על הפרימוס חיממה אמא של סבתי מים כדי לקלח את ילדיה בגיגית גדולה מפח.

התקופה הייתה תקופת הצנע, הממשלה הייתה בת 3 שנים, ולא היו משאבים כדי לקלוט כמות כזו גדולה של עולים מכל קצוות העולם. הממשלה חילקה תלושים של אוכל למוצרים בסיסיים ועם זה המשפחות הסתדרו למשך כמה שנים.

למעברה הגיעו עולים ממדינות שונות ותרבויות מגוונות, בעיקר ממזרח אירופה – פולנים רומנים הונגרים, אבל עם סיפור רקע דומה. סבתי מספרת על שכנות מיוחדת עם משפחה מהונגריה, של אמא ובן שהחיבור בין אמא של סבתי לאמא ההונגריה היה יוצא דופן. אף אחת מהן לא דיברה את שפתה של האחרת אך עדיין מצאו דרך לתקשר והפכו לחברות טובות, חלקו מאכלים והתארחו אחת אצל השניה.

באותה תקופה לא היה הרבה כסף, אבל את הדברים החשובים סבא רבא שלי, אבא של סבתא שלי, וסבתא רבתא שלי, אמא של סבתא שלי, דאגו שתמיד יהיה בבית. סבתא רבא שלי הייתה ממציאה מאכלים ולומדת כל פעם ומכיוון שהבשר היה יקר באותה תקופה היא הייתה מכינה להם קטניות ואורז וכל מיני מאכלים מזינים אך לא יקרים, היות והשכנות הייתה מגוונת, סבתא רבתא שלי למדה מכל השכנים, והכינה מאכלים מכל התרבויות.

סבא רבא שלי שבעיראק ניהל מפעל פרזול גדול עם מאות עובדים, נאלץ לעבוד בארץ בעבודות כפיים כדי לפרנס את המשפחה. בתור התחלה הוא סלל כבישים, עבד בבניה, המדינה הייתה בהקמה, ובכל עבודה אפשרית כדי לפרנס את המשפחה.

סבתא רבא שלי בעיקר דאגה לילדים ולבית.

המעברה הייתה מרוחקת מבית הספר, וסבתי בהיותה בת שש נאלצה ללכת כשעה הליכה כל כיוון לבית הספר. באותה תקופה היה אוטובוס אך למשפחתה לא היה כסף לממן את כרטיסי הנסיעה. כשסבתי הייתה בת 7 היא ומשפחתה עברו לבית בשיכון בשכירות של חברת עמידר. חברת עמידר בנתה שיכונים ולמי שהייתה יכולת כלכלית עבר להתגורר בשכירות בדירות קטנות של 50 מטר. בשיכון גרו המשפחות המבוססות יותר אז רוב המשפחות שהגיעו מהמעברה לא התקבלו בזרועות פתוחות על ידי המקומיים שנולדו וגדלו בבנימינה. אולם דווקא משפחתה של סבתי התקבלה שם בברכה, וזאת מכיוון ״שהוותיקים״ זיהו שזו משפחה טובה עם ערכים וחינוך טוב. אחותה של סבתי אפילו הייתה מצטיינת השכבה. אביה של סבתי עבד ביקב והתקדם שם מאד ובנוסף דבר כמה שפות, ובאותה תקופה זה היה מאד מרשים וזה הצביע על האיכות הגבוהה שלו.

בשנת 1956 אבא של סבתי נלחם במלחמת קדש ונחשף לצמרת מפלגת העבודה דאז, בן גוריון ושמעון פרס. כשחזר מהמלחמה החליט להצטרף למפלגת העבודה ונבחר למזכיר מפלגת העבודה בבנימינה. האינטליגנציה שלו, הידע הנרחב בשפות, והקרבה לממשלה גרמו לבן גוריון לגייס אותו בחשאי ל״מוסד״ שם ביצע משימות סודיות במדינות ערב. בכל משימה הוא נעדר מספר ימים ואמא של סבתי סיפרה לילדים שהוא הלך למילואים.

סבתי הייתה ילדה שקטה ומופנמת חברותית ומקובלת. אחד מחבריה לכיתה יהודה ווינר, אחיו של אהוד מנור היוצר המפורסם, היו שנים שסבתי ישבה לידו בכיתה והיא הייתה מעתיקה ממנו במבחנים.

לסבתי שלושה ילדים ושישה נכדים וכולם גרים בלהבים.

הזוית האישית

נועה: במהלך כתיבת עבודת השורשים אני וסבתי היינו יושבות בסלון ביתה והיא הייתה מספרת לי על הילדות שלה וחידשה לי דברים שלא ידעתי עליה. אני רוצה לאחל לה להמשיך להיות בקרבתינו, הילדים והנכדים.