הילדות במעברה – דינה בנג'ו
שמי דינה, נולדתי בעיר הבירה של עיראק, בגדאד. בגיל 3 עליתי עם כל המשפחה לישראל. גרנו בשער עלייה, ליד חיפה. לאחר מכן גרנו במעברה של טירת הכרמל.
גרנו בצריף עץ עם כל המשפחה אני הייתי הילדה הקטנה מתוך עשרה ילדים. הצריף שגרנו בו היה קרוב לחוף הים בתוך שכונה מוקפת עצים, צמחים וחיות. כל הילדים של השכנים שיחקו בחוץ, המצאנו משחקים ושיחקנו מחבואים בתוך השדות, קטפנו פרחים ועשינו תחרויות שונות. אני זוכרת את התקופה של ילדותי במעברה כאחת התקופות היפות והשמחות שלי. למרות השנים של צמצום מבחינה כלכלית, הילדים לא הרגישו במחסור. אנו כילדים הסתפקנו במעט ולא היו לנו משחקים מיוחדים, לא היה רדיו ולא טלויזיה, ולמרות זאת היה לנו מה לעשות תמיד ואף פעם לא השתעממנו.
לדוגמה, אני רוצה לספר על איך שיחקתי עם החיות שאבא גידל בחצר: אבא שלי בנה לול תרנגולות, כלוב גדול ליונים, ברווזים, ושתי כבשים. אני מאוד אהבתי לשחק עם הכבשים, להאכיל אותן וללכת איתן לטיולים בחצר. כשהייתי בת 7 בערך, רציתי מאוד לרכב על אחד הכבשים. יום אחד תפסתי את אחת הכבשים ורכבתי עליה כשלפתע אבא שלי נכנס לחצר וראה אותי. הוא מאוד כעס, כששאלתי אותו מדוע אסור לי, הוא הסביר לי שלכבשה יש גב חלש והוא יכול להישבר. כבשה היא לא סוס!
בילדותי רציתי להיות מורה, והתלמידים הראשונים שלי היו האחיינים הקטנים במשפחה. הייתי אוספת אותם בחצר, נותנת להם תרגילי חשבון ומלמדת אותם לקרוא ולכתוב. בסוף למדתי עבודה סוציאלית באוניברסיטה והפכתי להיות עובדת סוציאלית במשך הרבה שנים.
הזוית האישית
דינה ונטע: היה לנו כיף לכתוב ולעבוד ביחד, להעלות זכרונות ולספר סיפורי ילדות של פעם.
מילון
מעברהמַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. (ויקיפדיה)
ציטוטים
”לא לפחד לחלום בגדול. להאמין בעצמך“”למרות השנים של צמצום מבחינה כלכלית בתקופת הצנע, הילדים לא הרגישו במחסור“
