מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הילדות במעברה בתקופת הצנע – סבא יצחק מקמל

אריאל וסבא יצחק
סבא יצחק בסיור במוזיאון אנו
חיי יצחק מקמל בארץ ישראל משנות ה-50 - להסתפק במה שיש

שמי אריאל, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את חיי סבי, יצחק מקמל, ומעלה את סיפורו אל מאגר המורשת של התכנית.

סבא שלי סיפר לי כך: "נולדתי בשנת 1954. בילדותי עד גיל 3 גרתי בצריף. אני זוכר איך בתקופה זו הייתה המדינה בהקמה והיו ימים של צנע, אני זוכר איך שחקנו במעברה. הוריי עלו לארץ בשנת 1951 במבצע "עזרא ונחמיה" שבו עלו היהודים מעיראק ועברו את הפרהוד. הם נשלחו למעברת קריית אונו לאוהלים, לאחר מכן בנו צריפים וגרו בהם שש שנים.

לאחר מכן עברנו לדירת קבע בבני ברק, דירה קטנה של שני חדרים ובה התגוררו גם סבתא וסבא ואחים של אמי. לגור כמה אנשים ביחד זה לא קל, אבל לומדים להסתדר, אחד מוותר לשני אחד עוזר לשני. הוריי היו בוגרים כשהתחתנו. אחרי זה נהיה פחות צפוף, לקח זמן עד שעברנו לבית גדול יותר, היה קשה למצוא. הבית הכי גדול שבו גרנו היה שלושה חדרים.

זכור לי שהיינו הולכים לטייל בפארק ליד הבית. לא היו קניונים, היו משחקים כמו מחניים, תופסת, קלאס, מחבואים, משחקי, כדור ועפיפונים, לא היו מסכים. הייתי עוזר לסבא שלי לבנות את כלי הנגינה שלו ועוזר בעוד דברים, הייתה לו מכונת גלידה. זכור לי שבמלחמת ששת הימים היו צריכים לצבוע את הפנסים בכחול ושסבא עזר לתקן מכוניות צבאיות במוסך.

בעבר גרנו בצריף וגם באוהל, לא היה מקרר, היו לוקחים ארגז שמצופה מעץ או ניילון, היו שמים קרח וגושי קרח גדולים לשימור המזון. לקטנים הייתה אבקת חלב, היו קונים בקיצוב, רק אחרי כמה שנים היה מקרר. לא הייתה מכולת, היו מחלקים חלב. היינו משחקים בחול אחד עם השני. הייתי במעברה עד גיל 4 ואז עברנו לבני ברק. זו הייתה תקופת הצנע – תקופה שבה לא יכולת לקנות מה שרצית, בארץ לא היה מספיק אוכל, לכן נתנו פנקס שניתן לקבל איתו דברים לאכול או לשתות. כל שכבת גיל קיבלה משהו אחר, בהתאם לצרכיה. בתקופת הצנע היו כל מיני אתגרים, למזלנו גרנו בצריף גדול, היינו כל המשפחה – האחים של אימא, אבא, סבתא וסבא. בגיגית היינו מחממים מים, ושמים בדלי בכדי להתקלח. בבוקר כולם הלכו לעבוד ובערב חזרו חזרה לבית. לא יכלנו לקנות כל דבר, נגיד בגדים לתינוק מקבלים רק שתי חליפות מהמדינה, מי שעבד קיבל תלושים לבגדים ונעליים, רוב הבגדים היו בצבע חאקי. בנוסף גם הייתה הגבלה בממתקים.

בילדותי בגיל 6 עליתי לכתה א'. בית הספר היה רחוק כשעה הליכה, ולא היו הסעות או אוטובוסים זמינים כמו היום. לא הייתה לנו טלוויזיה או משחקים כמו היום ולכן בנינו בעצמנו ובמה שהיה לנו זמין (בקרשים, מסמרים וכו') קורקינט. בנינו מכונית מעץ היושבת על גלגלים וההגה היה שני חוטים שבהם מכוונים את המכונית, שיחקנו משחקי כדור ועזרנו בעבודות הבית. למרות שלא היו לנו אמצעים כמו היום (מחשב, טלפון וכו') בכל זאת היינו לומדים וחוקרים. מכיוון שלא היו אנציקלופדיות, בכל בית עבדנו בקבוצות יחד אצל ילדים שהיה להם.

בבית הספר היסודי היו לנו שיעורי תזונה ואף היה מטבח בית ספרי בו היו מבשלים מכיתה ד', היינו מכינים ארוחת בוקר לכל תלמידי בית הספר. זו הייתה תקופה שבה למדתי לבשל ואותה אני מיישם אותה עד היום. למרות כל הקשיים שהיו, הייתי נחוש להתקדם, ללמוד ולהגיע להישגים ולכן הנחישות של כל אחד היא המנוע להישגים.

בבגרותי עברתי בבגרותי את מלחמת ששת הימים ואת מלחמת יום כיפור. במלחמת יום כיפור עדיין לא התגייסתי, אך עבדתי במוסך של פולקסוואגן והמוסך היה מגוייס לצורך תיקונים של רכבים צבאיים, עבדנו ימים ולילות. לאחר מכן התגייסתי לצבא ושם עברתי מספר תפקידים לאורך 27 שנים שבהם עיצבתי את דמותי כמבוגר, כולל מלחמת שלום הגליל בלבנון. וגם שם היו עליות וירידות שחיזקו את נפשי.

איך הכרתי את סבתא

בזמן שירותי הצבאי הכרתי את אישתי אילנה. היא עבדה בצבא ולאחר החתונה נולד לנו בן בשם ניר, שהיה ילד מקסים ואהוב. הבן השני נולד לאחר שנתיים ושמו דוד. כל השנים ניר ודוד היו תמיד יחד ואהבו אחד את השני. גם בבית הספר וגם בחיים הבוגרים הם עזרו אחד לשני ללמוד, הם התייעצו ותמכו אחד בשני תמיד. אנו חוגגים את כל השמחות ביחד ימי הולדת, חגים, טיולים ועוד.

התחביב הכי גדול שלי זה לחקור כל דבר, לתקן, ליצור דברים, להתעניין בכל נושא, בעיקר במכוניות ובנושאים שבהם אפשר לתת ערך מוסף. בזמן הפנסיה הילדים, הנכדים והנכדות שלי הם בבת עינינו ואהבתנו אליהם היא ללא קץ. שנים רבות לאחר הפנסיה התנדבתי בבית חולים אסף הרופא.

הזוית האישית

אריאל הנכד המתעד: הרגשתי שמח מאד אחרי התכנית, היה לי כיף להקשיב לסבא שלי ולסיפוריו שלא שמעתי עליהם מעולם! היה מדהים לשמוע את סיפורי הילדות שלו ואיך היו בעבר. לסיום היה לי מעניין מאוד לשמוע את סיפורי סבי.

מילון

צנע
מדיניות צנע הונהגה בישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע. מדיניות זו באה לידי ביטוי בעיקר בהגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. הוטלו הגבלות על כספים שניתן להוציא מהארץ. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”למרות כל הקשיים בילדות כל הזמן למדתי שאין מושג "לא יכול" - תמיד צריך לשאוף להגשים את חלומותינו ואת הרצון להתקדם“

הקשר הרב דורי