מאגר סיפורי מורשת

שמי רוזה, סבתא של נינה סטלמך, איתה אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי.

נולדתי בתאריך 27.11.36 בעיר מוגילב-פודולסקי שבאוקראינה. קראו לי רוזה על שם סבתי מצד אימא שגם לה קראו רוזה. הייתה לי אחות בשם רנה, שנולדה בשנת 1941. לאבי קראו יצחק ולאמי קראו מריה והיא נולדה בשנת 1913.

לאמי היו שתי אחיות ואח. משפחתה של אימי הייתה מאוד עשירה לפני המהפכה הקומוניסטית שנקראת גם מהפכת אוקטובר. לאחר המהפכה סבא שלי ויתר על נכסיו לטובת המדינה, כדי להישאר בחיים ולהציל את משפחתו. באחד הפוגרומים הרביצו לסבי מאוד חזק, מה שגרם למותו בשנת 1936.

כאשר הנאצים פלשו לברה"מ אני הייתי בת חמש ואחותי רנה הייתה בת חצי שנה. ניסינו לברוח, אבל התקדמנו לאט, ולכן באמצע הדרך אבי ברח לבד והשאיר את אמי לבד עם שתי ילדות קטנות ואימא חורגת. כך אנחנו נשארנו בשטח שנכבש ע"י הנאצים.

בין השנים 1941-1944 התחבאנו אצל משפחות אוקראיניות שונות שהסכימו להגן אלינו למרות סכנת המוות. אחותי רנה נתפסה ע"י הנאצים ונרצחה באכזריות בהיותה בת שנה וחצי. סבתי החורגת נפטרה בשל מחלה קשה, ובעקבות המלחמה לא יכולנו להציל אותה.

נשארנו רק אני ואמי. בשלב מסוים הנאצים תפסו אותנו והכניסו אותנו לגטו שבאוקראינה. בשל התושייה של אמי הצלחנו לברוח. כשנגמרה המלחמה עליתי לכיתה א' בגיל תשע. לי ולאמי לא היה מה לאכול, לפעמים חלקנו תפו"א אחד לארוחת צהריים מרוב עוני, לא היה כסף כדי לקנות לי ספרי לימוד או מחברות.

יום אחד, כשאמי יצאה לקנות תפו"א היא חזרה עם ספר לימוד במתמטיקה ואמרה את המשפט הבא: "רוזה היום אולי לא נאכל, אבל עכשיו יש לך ספר בו תוכלי ללמוד ולהחכים על מנת שבעתיד תוכלי לעזור לאחרים".

במהלך השנים, אמי התחתנה שוב ונולדו לי שני אחים: יוסי ונחום.

בשנת 1959 התחתנתי עם מקס, ונולדו לי שני ילדים: רימה ויגאל. בעלי מקס עבר מתפקיד של עובד פשוט לתפקיד של מנהל מפעל גדול.

אני עבדתי כמיילדת בבית החולים היחיד בעיר במשך 30 שנה ועזרתי ליילד אלפי תינוקות, ולא פעם הצלתי חיי אדם. לא פעם היולדות אמרו לי: "תודה רוזה, הצלת את חיי!"

העלייה לישראל

בתחילת שנת 1990 עלינו לארץ אני ומשפחתי והגענו לנתניה. היה לנו קשה, בהתחלה, גרנו 17 אנשים בדירה קטנה אחת וישנו על הרצפה. בגלל שלא ידעתי עברית לא יכולתי לעבוד במקצוע שהוכשרתי ולכן, עבדתי בעבודות שלא דורשות את ידיעת השפה. בחמש השנים הראשונות עבדתי במאפייה כאופה. בארבע השנים שאחרי עבדתי ככוח עזר בבית החולים מאיר.

בשנת 1993 עברתי עם משפחתי לאור עקיבא.

יצאתי לגמלאות בשנת 1999, והתחלתי לעבוד כמטפלת למבוגרים שצריכים עזרה בקניות, ניקיון, בישול וכדומה. כל חיי השתדלתי לעזור לכולם, גם עכשיו אני ממשיכה לעבוד בהתנדבות. הקמתי "בית חם" עבור גמלאי אור עקיבא. אני מתפקדת כיו"ר ארגון ניצולי גטו. אני עוזרת במילוי טפסים לקבלת פיצויים מגרמניה, מארגנת טיולים וערבי תרבות.

צילום משפחתי בתקופת הקורונה

עם פרוץ מגיפת הקורונה, ממש בתחילת המגיפה, הכנתי רשימות של גמלאי אור עקיבא שנזקקו לעזרה כלכלית וחבילות מזון. על תרומתי לחברה קיבלתי תעודות הוקרה רבות מטעם חברי כנסת ואנשי ציבור.

כיום אני אלמנה, ואני גרה עם הבת הבכורה שלי ובעלה. יש לי שני נכדים: אלכס ואילנה, וארבעה נינים מקסימים: עדן, חן, מתן ולירון הקטן שלא מזמן חגג שנה.

הזוית האישית

נינה סטלמך: היה מאוד מעניין ומרגש לשמוע סיפורים על אודות המשפחה שלי, במיוחד על הגבורה, האומץ, התושייה, הרצון העז לחיות. למדתי על רוחב הלב האינסופיים עד אין קץ של סבתא רבתא שלי מניה מנקובצקי, שלא רק שהצליחה לשרוד בעצמה בזמן השואה בשטח הכבוש ע"י הנאצים, אלא גם הצליחה להציל גם את הבת הקטנה שלה רוזה. אני גאה מאוד להיות הנינה של האישה הזאת.